לזכרו. אורי אליצור ז"ל
לזכרו. אורי אליצור ז"ל צילום: פלאש 90

אורי גידל, לצד חבריו ישראל הראל, חגי סגל וכמובן אורבך, שני דורות של כותבים, ב"נקודה" ואחר כך ב"מקור ראשון". למדנו ממנו המון, בכובעו כעורך ובכובעו ככותב.

אבל מה באמת למדנו מאורי? קודם כל, לכתוב טוב. אורי היה נסיך הכותבים. הכתיבה שלו שלחה בבת אחת קרן לייזר לראש ואגרוף לבטן. כולנו ניסינו לחקות אותו. המחמאה הכי גדולה שאנשים אומרים לי לעתים היא: אני קורא אותך כמו שפעם קראתי את אורי אליצור. לצערי הם משקרים.

אבל לא זה הדבר העיקרי שלמדנו מאורי. למדנו ממנו אתיקת כתיבה. אינני מתכוון להקפדה על דיוק בעובדות, לזהירות מהשמצות וכו'. זו לא אתיקה המיוחדת לכותבים. היא נכונה גם למוסכניקים או לפרופסורים. אורי לימד אותנו להתמודד עם יצר הרע שמיוחד דווקא לכותבים.

התורה לימדה אותנו שהעולם נברא במאמר. זה נכון גם ביחס לבני אדם. האדם הוא "נפש חיה", ואונקלוס תרגם: "רוח ממללא", רוח מדברת. הדיבור והמילים מתווכים בין עולם הרוח לעולם המעשה. דרך המילים קורמים הרעיונות והמחשבות עור וגידים.

אבל, לעתים קרובות עומד בפני הכותבים הפיתוי להפוך את הכלי לתכלית, את האמצעי למטרה. להפוך את המילים למטרה בפני עצמן. להוסיף עוד מילה, גם היא פוגעת בדיוק של הטיעון, משום שהיא נשמעת מגניב. להוסיף עוד דימוי, גם אם הוא מיותר, כי הוא מצחיק. להוסיף עוד עובדה לא רלוונטית, כדי להפגין את רוחב ידיעותיך. להוסיף סלסולים רטוריים, לשם היופי ולתפארת המליצה.

זוהי עבודה זרה של הלשון. המילים צריכות להישאר כלי, ואסור שיהפכו למטרה בפני עצמה. אורי לימד אותנו לא להיכנע ליצר הרע הזה. בכתיבה שלו המילים היו ממושמעות. הן היו שקופות. הן שירתו במסירות גמורה את הרעיונות. הכתיבה שלו הייתה שרירית ומדויקת. האסתטיקה מעולם לא גברה על האתיקה.

המחמאה הכי גדולה שאורי היה נותן לכותב לא הייתה "הוא כותב טוב", אלא "הוא חושב טוב". הכתיבה הייתה בעיניו רק ביטוי למחשבה.

בכוח מחשבתו החדה והצלולה, בעזרת הצירוף של אמונה גדולה עם פיכחון ריאליסטי כמעט אכזרי, הוא ראה תהליכי עומק שאנחנו לא דמיינו לראות. בגיליון נקודה שיצא אחרי המהפך של תשנ"ו (96') אורי הדהים אותנו בשער שבחר: הוא הציג בשער תמונה של יולי אדלשטיין, הפליט חסר הבית, היורד מן המטוס בנתב"ג בשנת תשמ"ז, ולצדו אותו אדלשטיין מושבע כשר הקליטה. הכותרת הייתה: "המהפך האמיתי". והוא צדק. כבר לפני 15 שנה אורי טען שמעולם בהיסטוריה לא הייתה מעצמה אחת ששלטה בעולם ללא כוח נגדי. ולכן, אחרי התפרקות ברית המועצות, הוא אמר: תראו שהאיסלם הקיצוני יהפוך לכוח העולמי שנאבק בארה"ב ובמערב. כולנו חשבנו אז שהטרוריסטים המוסלמים הם בסך הכול חבורה של כפריים משוגעים שעשו קורס טיסה. אבל אורי ידע.

לכן כל כך הרבה אנשים פתחו בכל יום שישי את אורי כדי לדעת מה הם חושבים. כי בכתיבתו של אורי, העיקר הייתה המחשבה. והוא חשב וכתב ללא מורא בשר ודם. אורי האמין בחופש מחשבה מוחלט. הוא היה אומר לי שאין דבר שנוא עליו יותר מאשר דברים שאסור לומר אותם. אורי אמר הרבה דברים שאסור היה לומר אותם, ואחרי שהוא אמר – הרבה פעמים כבר היה מותר לומר אותם.

מי שרגיש למילים, יוכל לראות אצל כולנו, אצל כל ילדי אורי הרבים, איך אנו עדיין חשים את עיניו נעוצות בעורפנו כשאנחנו כותבים. איך אנו מנסים, במידה משתנה של הצלחה, לכתוב ישר וחכם ומדויק. ואנחנו מקווים שכאשר אורי יושב בכל שבוע בשמים, לצד אורבך, בישיבת הפוסט-מורטם הגדולה מכולן, הוא קורא ומנענע בראשו לחיוב.