את אחד הטלפונים המפתיעים בחייו קיבל הרב יחיאל קסל בערב יום כיפור, שעות ספורות לפני כניסת הצום.
נשימתו העמוקה, אותה הוא מגלגל באיטיות יחד עם עשן הסיגריה רגע לפני שהוא צולל אל זיכרונן של אותן שעות טרופות, מעידה על כך שהסיפור שהתרחש בעקבות אותה שיחה מפעים את לבו עד היום.
"לפני שש שנים", מספר הרב קסל, "קיבלתי טלפון בעשר בבוקר, ערב יום כיפור. על הקו היה רב מקרית ספר, שסיפר שהגיעה אליו ידיעה על בחורה חרדית, תלמידת סמינר יוקרתי מבית מעולה, שמתכננת בליל כיפור להגיע ליציאה מקרית ספר, ושם לעלות על רכב של בחור ערבי, ולעזוב את משפחתה, את היהדות, את הכל.
"אותה נערה שיתפה את חברה שלה בתכנית הסודית, והיא זו שגילתה אותן לאותו רב. הנערה חשבה שבליל כיפור ההורים שלה יהיו עסוקים בענייניו של היום הקדוש, לא ישגיחו בה, וכך תוכל להצליח במשימת ההימלטות. בחסדי שמיים השגתי במהירות את המספר שלה, ומיד התקשרתי אליה. מגיל צעיר אני מקדיש את חיי לטיפול בנוער חרדי נושר, והרגשתי שזו משימה דחופה ביותר. מבחינתי לגמרי מדובר בהצלת חיים.
"לשמחתי היא ענתה מיד, אך נשמעה קצת מבולבלת. אמרתי: 'שלום רב, זה יחיאל קסל, אני יודע על התכנית הסודית שלך, אני לא מתכוון להפריע לה, אבל כל מה שאני מבקש ממך זה שניפגש היום לרבע שעה. תרשי לי להגיד לך את מה שיש לי על הלב. אחרי רבע שעה מתחילת הפגישה מבחינתי את יכולה ללכת'. צלצול הטלפון העיר אותה, לכן היא נשמעה מבולבלת, ומן הסתם גם הייתה בהלם שמישהו יודע על התוכניות שלה. לא היה לה מושג מאיפה זה בא לה. מעבר לכך, היא מאוד נבהלה, כי ההורים שלה לא ידעו על כך, והיא פחדה שהסוד שלה יתגלה.
"להפתעתי, אחרי שיחה קצרה היא הסכימה שניפגש. קבענו בקרית ספר ב-11, בחדר מסוים שהייתי נפגש בו עם נערים. המתנתי לה קצת, ואז היא הופיעה, לצערי בלבוש מאוד לא צנוע. אגב, שנים אחר כך, אבא שלה סיפר לי שכשהוא ראה אותה יוצאת ככה מהבית, בפעם הראשונה בלבוש כה לא צנוע, הוא החליט שתוך כמה ימים הוא מעיף אותה מהבית.
"בכל מקרה, התחלנו לדבר, הסברתי לה מה זה יהודי, מה זה אלוקים, מה זה יום כיפור, אמרתי לה עד כמה ה' אוהב אותה, וכמה שאכפת לו ממנה, והיא בתגובה, רושפת שנאה לכל עבר, אמרה שהיא חושבת שכולם שונאים אותה. ההורים שלה, הקב"ה, החברות, כולם. השיחה נמשכה חמש שעות, ובארבע אחה"צ הבנתי שהפסדתי במערכה. ראיתי שאני לא מתקדם מילימטר. שאני לא נוגע בלב שלה.
"עוד שעתיים נכנס הצום", ממשיך הרב קסל, "אני יודע מה הולך לקרות אם אני לא מצליח לשכנע אותה, ואז לפתע, ב"ה, יצאו לי המילים שסוף סוף נגעו בה. אמרתי לה: 'אני מבין שאת כועסת על כל העולם, ואני מבין שאת חושבת שכולם כועסים עלייך. אבל בואי נסתכל רגע במבט עמוק יותר. אני צריך להיות בזוהרים בכיפור, זה כפר נוער במרחק שעה נסיעה מפה, לא אכלתי כל היום, כמעט לא שתיתי, ואת חושבת שעשיתי את זה כי אני שונא אותך?'.
ראיתי שמשהו זז אצלה, והמשכתי לומר: 'אם את מאמינה שיש לי אכפתיות כלפייך, אהבה כמו שיש לי כלפי כל יהודי ויהודייה, רצון יהודי אמיתי שיהיה לך טוב, בואי נמשיך את השיחה במוצאי כיפור. ועד אז את לא עושה כלום'. היא הקשיבה, אבל אמרה שאין צ'אנס. שהתכניות שלה לא השתנו. לא הייתה לי ברירה, קמתי, טסתי הביתה, התקלחתי במהירות ונסעתי לזוהרים".
ובכן, שיא המתח. איך הסיפור נגמר?
"במוצאי כיפור קיבלתי ממנה הודעה כתובה. היא כתבה לי: 'כשהלכתי מהחדר שלך הבנתי שאם אתה אוהב אותי בשם אלוקים, זה אומר שגם אלוקים אוהב אותי. אז צמתי ביום כיפור, ואני מחכה להמשך השיחה'. ב"ה הגדול הדברים הסתדרו לטובה, הבחורה חזרה בתשובה, התחתנה, ויש לה בעל טוב וילדה מתוקה. אנחנו עדיין בקשר מפעם לפעם, ואני משתדל להמשיך לעזור לה במה שאני יכול".
בכיתי כמו תינוק
הרב יחיאל אשר קסל, נשוי ואב ל-10 ילדים ביולוגיים ו-6 ילדי אמנה, המשמש כרב הכפר 'זוהרים' לנוער חרדי נושר, נולד בבני ברק לפני 47 שנים, בן בכור ל-13 אחים, במשפחה ליטאית. "אבא שלי היה סופר סת"ם", מספר הרב קסל, "אמא עקרת בית, ואני הייתי שובב גדול. אולי אפילו אפשר להגיד: 'ילד רע'. כבר בכיתה ג' העיפו אותי מהתלמוד תורה, כי גנבתי ממתקים מהמכולת וחילקתי לחברים. הייתי ילד חצוף וסקרן. הסקרנות הובילה לכך שפעם אחת ההורים שלי היו בטוחים שחטפו אותי. עברתי במקרה ליד לוויה, והייתי חייב לראות אותה עד הסוף. רציתי לראות מה יקרה עם הגופה. לאן היא מגיעה. הלכתי איתם עד בית הקברות, ונעדרתי מהבית במשך שעות ארוכות. עד היום אני זוכר כמה זה הלחיץ את כולם, ועברו מאז המון שנים.
"כשהייתי בן 13, אדם מכובד מהקהילה של הורי התחיל להתעלל בי מינית. ההתעללות נמשכה עד גיל 19, ובמובנים רבים היא שינתה את חיי לתמיד. כמו שאמרתי, הייתי ילד שכולם חשבו שהוא ילד רע, כמעט אף ישיבה קטנה לא הסכימה לקבל אותי, ולא היו לי הכוחות להתמודד עם בן אדם שכולם מאוד כבדו ואהבו. מעבר לכך, הוא גם מאוד הפחיד אותי, ואמר לי שאני אשם במה שקורה.
"כתוצאה מכך, אף אחד בעולם לא ידע שזה קורה. זו הייתה תקופה איומה ונוראה, והיו ימים שבהם פשוט לא רציתי לחיות. עברתי את מה שנקרא 'גיל ההתבגרות' באופן מאוד סוער וקיצוני, ובשלב מסוים קיבלתי החלטה שבסיעתא דשמיא, למרות הכל, אני אנצח. מעבר לזה, אני מאמין שכתוצאה מהחוויות נולדה הרגישות הגדולה שיש לי לנערים עם מצוקות".
לדבריו של הרב קסל, שנות נערותו היו רצופות קשיים ומשברים, אך מעבר לכל הכבידו עליו התקיפות המיניות שנכפו עליו. "כל השנים האלה נזרקתי בין ישיבות, אבל למרות זאת ההורים שלי תמיד תמכו בי, גם כשלא היה להם קל. היו לי קשיי קשב וריכוז, ובעיות נוספות, אבל הדבר שהכי העיק עלי היה הפגיעות המיניות. זה גרם לי לברוח מהחיים, לברוח מכל התמודדות. אפילו עם עצמי לא הייתי מסוגל להיות. תמיד זז, קופץ מדבר לדבר, תמיד בתנועה. כל הזמן בבריחה. בגיל 19 התחלתי להתייצב, ובאותו זמן גם התחלתי להעביר שיעורים לבעלי בתים באשדוד, לעבוד כמדריך בישיבה, וראיתי שאנשים אוהבים לשמוע אותי".
כיצד אתה מסביר את המהפך החיובי והבלתי צפוי שחל בחייך?
"פשוט החלטתי להיות אדם שמכבדים אותו. החלטתי לנצח את ההרגלים הרעים שלי, ולמרות הקשיים – לשנות את ההתנהגות שלי. המשכתי בעבודתי כמדריך בישיבות, התחתנתי בגיל 22, ולמרות שעדיין התמודדתי עם נזקים שנבעו כתוצאה מהפגיעות שעברתי, באופן כללי אפשר לומר שהתחלתי לעלות על דרך המלך. בשנים שלאחר מכן כבר עבדתי כמשגיח בישיבות קטנות וגדולות, ותמיד החבר'ה הכי עם הבעיות הכי רציניות התחברו אלי.
לדבריו של הרב קסל, ככל שהוא נחשף לקשיים הרבים של הילדים החרדים שנושרים, כך היה הוא יותר נחוש לעזור להם, ולא עבר זמן רב עד שהכניס לביתו ילד אומנה. "ילד האמנה הראשון שהגיע אלינו, בגיל 10, היה היפראקטיבי ברמות אחרות", הוא מספר. "ההורים שלו היו פרודים, הוא עבר בין כמה משפחות שלא הצליחו להתמודד איתו, וכששאלו אותי אם הוא יכול לבוא אלינו, אמרתי שכן כי לא האמנתי שזה יהיה לטווח ארוך.
"ביום שהסכמתי לקבל את הילד קרו שני מקרים מאוד מצערים – משפחה של תלמיד שלי נהרגה כמעט כולה בתאונת דרכים, והתקשרו להגיד לי שהוא לא מוכן לצאת ללוויה בלעדי. הדבר השני שקרה הוא שבאותו לילה נפטר הרב שך. גרנו אז באופקים, חזרתי מהלוויה של הרב שך בבני ברק 20 דק' לפני שבת, ושכחתי להגיד לאשתי שהסכמתי להכניס לבית שלנו ילד אמנה.
"ביום למחרת, יום ראשון, הילד דפק על דלת הבית שלנו, בידיו תיקים עם ציוד. אשתי פתחה, התחילה לדבר איתו, ולא הבינה מה קורה. הייתי בבית, היא שאלה אם אני יודע במה מדובר, ואמרתי לה: 'כן, תכירי את הילד החדש שלנו, אני מתנצל ששכחתי לעדכן'. אנחנו והילד עדיין בקשר, הוא נשוי ואב לילדה, ובמרוצת השנים הכנסנו לביתנו עוד חמישה ילדים. הילד האחרון שלקחנו אלינו היה בן לאמא חולת נפש. ראיתי אותו איפשהו, ילד בן 4, בכיתי כמו תינוק, ולא הייתי מסוגל להשאיר אותו שם".
החילוני הראשון שיסיים את הש"ס
לדבריו של הרב קסל, ריבוי המקרים הקשים בהם נתקל לא נתן לו מנוח, ואלצו אותו לחשוב עוד ועוד על פתרון כוללני יותר לבעיה זו. "עברתי מישיבה לישיבה", הוא מספר, "ממוסד חינוכי אחד למשנהו, ולא האמנתי למראה עיני. פגשתי כל כך הרבה נוער חרדי נושר, שהתמודד עם קשיים לא נורמליים, ואני מתאר לעצמי כמה עוד יש שלא פגשתי. למרות שעברתי בין כמה וכמה ישיבות, מאוד השתדלתי להישאר בקשר עם החבר'ה מכל המקומות, כי מהר מאוד הבנתי שלעזוב את העולם החרדי לטובת העולם החילוני זה לא רק 'לחזור בשאלה', אלא זה גם חוויה רגשית מטלטלת, וצריך לתמוך בחבר'ה האלה כמה שיותר.
"כל הזמן ניסיתי לחשוב על פתרונות נוספים לבעיה, ועל עבודה עם מספר רב של נערים באותו פרק זמן, ויום אחד הגיעה ההצעה לעבוד בכפר הנוער 'זוהרים'. הרב גרוסמן בדיוק התכוון לפתוח את המקום עבור נוער חרדי נושר, וחיפש דמות רוחנית לכפר. זוהרים זה מקום מאוד רציני וייחודי. גרים בכפר כ-100 נערים ומועסקים בו 70 אנשי צוות.
"באותם ימים פגשתי חבר שסיפר לי שרב מסוים מחפש עבור הרב גרוסמן דמות רוחנית לכפר נוער. עבדתי אז כמשגיח בישיבה קטנה, היה לי טוב שם, אבל הוא אמר לי: 'מה אכפת לך, תפגוש את הרב גרינבוים, הוא זה שמחפש לרב גרוסמן, ואני רק רוצה שהרב גרינבוים יראה שאני מחפש לו אנשים ודואג לו'. הסכמתי, נפגשתי עם הרב גרינבוים, ואחרי שיחה של ארבע שעות הוא אמר לי שהוא חושב שאני מתאים. אמרתי לו שרק עשיתי טובה לחבר, ושאני לא באמת מעוניין בתפקיד כי טוב לי איפה שאני כיום, אבל הוא אמר: 'תפגוש את הרב גרוסמן, מה אכפת לך, אני רק רוצה שהוא יראה שאני דואג לו'. והשאר היסטוריה".
פעם שמעתי שגם הרב שטיינמן היה קשור בעקיפין להקמת הכפר.
"אכן כן. בתחילת העבודה שלי בכפר עבדתי גם שם וגם בישיבה שממנה הגעתי. בסוף אותה שנה הלכתי לרב שטיינמן ואמרתי לו שאני לא יכול גם וגם. שהעומס גדול מדי. הצבתי בפניו את השיקולים לכל צד, והוא אמר לי: 'לך לזוהרים כי לכך נוצרת'. וזהו, אני שם כבר 7 שנים, ובנוסף עושה עוד דברים - עובד בישיבת דרכי אי"ש של הרב טל ביד בנימין, מקיים פגישות אישיות בחורי ישיבות שמתמודדים עם קשיים, נפגש עם הורים, וכותב טור קבוע בעיתון חרדי מוכר בנושא הבעיות השונות של הנוער החרדי. אגב, על הפגישות עם הבחורים אני לא גובה תשלום, גם לא על שיחות הטלפון עם ההורים המתמודדים. ורק על פגישות עם הורים אני גובה".
אפרופו אותן בעיות שציינת, מהן לדעתך הסיבות המרכזיות לקשיים עליהם דברת?
"יכולות להיות הרבה סיבות, אבל בלא מעט מקרים מדובר בילדים שלא האמינו בהם בכלל או לא האמינו בהם מספיק. לפני כמה שנים פגשתי בחור ממשפחה מעולה שכבר היה עם שתי רגליים בעולם החילוני. הוא הגיע לפגישה ממקום מאוד עוין. אבא שלו התחנן שהוא יפגוש אותי, והוא איכשהו הסכים. בפגישה הרביעית שאלתי אותו אם יש לו חלום שהוא הצליח להגשים, הוא ענה שלא, אבל אמר שיש לו הרבה חלומות שהוא לא הצליח להגשים, ושאחד מהם ממש שבר אותו.
"אחד החלומות של אותו בחור היה לסיים את הש"ס עד החתונה. בשלב מסוים העיפו אותו מהישיבה שהוא למד בה, בגלל כל מיני קשיים, והוא הבין שהחלום שלו גנוז. חשבתי רגע, הסתכלתי על הבחור שיושב מולי - עם ג'ינס ועגיל באוזן, ואמרתי לו: 'בוא נגשים את החלום שלך. אתה בן 19, רוצה להתחתן בגיל 23 בערך, אז יש לך ארבע שנים לסיים את הש"ס. זה לא בשמיים, זה שני דפים ליום. כל יום. אני אומר לך, אתה תהיה החילוני הראשון שיסיים את הש"ס.
"פתאום, ממש ברגע אחד, פשוט נדלקו לו העיניים, והוא אמר שאם אסדר לו ישיבה שתקבל אותו, ואם אלווה אותו, הוא יחזור בתשובה, ילבש כובע וחליפה, ויתחיל להגשים את החלום הזה. הבחור, תודה לאל, היום נשוי ואב לשלושה, סיים את הש"ס עד החתונה, ובקרוב מאוד הוא יסיים מבחנים ללימודי דיינות. הוא האמין שהחלום שלו יתגשם, וחזר בתשובה מיד. הרבה פעמים משבר מגיע כשילד לא מאמין בעצמו, בגלל שאף אחד לא האמין בו. וזה מאוד מאוד חשוב לתת אמון בילד. כל ילד. כשהחזרתי לו את האמון שלו בעצמו, הוא מיד גם חזר לה'".
לצד הבעיות הקשות הקיימות בקרב בנוער החרדי הקלאסי, הרב קסל משתף גם במורכבות אותה חווים ילדיהם של בעלי התשובה. "הדור השני של בעלי התשובה הרבה פעמים נמצא בעולם שלא בהכרח שייך אליו, ולא בהכרח רוצה אותו, וזה מזמין משברים גדולים. ההורים ראו איזה אור גדול, ולכן חזרו בתשובה, אבל הרבה פעמים הם לא מצליחים להעביר אותו הלאה. ואני אומר להורים כאלה שהם צריכים להתנהג בטבעיות, בנורמליות. בלי פחד של 'מה יגידו', איך הקהילה תגיב, וכו'. זה פחד מטורף שגורם לטעויות קשות, שלפעמים הדרך מהם חזרה היא מאוד מאוד קשה.
"ובכלל, הציבור החרדי, גם השמור ביותר, מתמודד היום עם בעיות מאוד קשות, וצריך לדעת את זה. אסור לטאטא את הבעיות מתחת לשולחן. צריך להתמודד איתן ולהיות מודע אליהן. נער שגדל בציבור החרדי, ונפגע בצורה מסוימת, מפרש את הפגיעה שלו מהציבור החרדי כפגיעה מאלוקים. התפקיד שלנו הוא להסביר לו שלא אלוקים פגע בו, אלא אנשים.
"אני פוגש אנשים שגדלו בציבור החרדי ואין להם מושג מי זה אלוקים. והאנשים האלה ממש מרוקנים. מורי ורבי, הרב יעקב פרידמן, אמר לי שיותר שממה שהוא מפחד מהתינוקות שנשבים אצל החילונים הוא מפחד מהתינוקות שנשבים אצל החרדים. אנשים פשוט הולכים עם העדר, והדבר היחיד שמחזיק אותם הוא מה שכולם עושים. צריך להגיד להם שיש עוד אפשרויות טובות חוץ מלימוד תורה מבוקר עד לילה. יש אנשים שפשוט לא מסוגלים לשבת כל כך הרבה שעות".
יהיה מי שיגיד שהחרדים הולכים בדרך הזו כבר עשרות שנים, בהנחיית גדולי ישראל.
"החזון איש רצה שאנשים ילמדו תורה כל היום כדי למלא את החוסר בלומדי תורה שהתרחש בעקבות השואה, ובגלל הפחד מבן גוריון, אבל אני לא יודע אם הוא רצה שזה יתקיים לתמיד. אם אתה לא נותן לנער אפשרות שהוא יכול להשלים איתה אז אתה מאבד אותו. למשל – אפשרות להיות בעל בית, ירא שמיים, שתורם ללימוד לתורה, ולומד כמה שהוא יכול, ועדיין לא להיות סוג ב'. עם ילדים בתלמודי תורה מדברים על להיות הרב אלישיב הבא, לא על להיות מה שהם. וזה עצוב מאוד. ומרסק אנשים. והבעיה אגב חמורה עוד יותר – אומרים לילדים להיות הרב אלישיב, אבל לא אומרים להם למה. לא מסבירים את העומק. לא מדברים כמעט על כמה ה' אוהב אותם, כמה הוא רוצה בשמחתם.
"וכן, את התוצאה של הדבר הזה אני פוגש בזוהרים. מדובר בנערים שבעטו בהכל. שמשוטטים ברחובות. נערים שעזבו את הציבור החרדי והם עושים מה שהם רוצים. הנערים האלה הרבה פעמים מחוסרי ערכים, כי את ערכי התורה הם עזבו, ואין להם ערכים אחרים. נער יכול להגיד לי: 'ידעתי שאסור לזרוק מים על אישה זקנה כי זה חילול ה', אבל אם לא אכפת לי לחלל את שם ה' אז מה הבעיה בזה? אף פעם לא אמרו לי שזה גם אסור מבחינה מוסרית'. וכנ"ל לגנוב. פעם אחת בחור אמר לי שכל החיים אמרו לו שהחילונים, או לחילופין התל אביביים, גונבים, חומדים, וכו'. אז כשהוא היה תל אביבי וחילוני הוא גנב, כי זה מה שאמרו לו שהם עושים".
ברוך שפטרני מעונשו של זה
ברגעים אלה של שיחתנו, שהתארכה מפאת העניין הרב שגילינו בה, המשיך הרב קסל לבאר את משנתו החינוכית, וניכר עליו היטה שהדברים אכן יצאו מלבו. "צריך להבין שלחרדים שחוזרים בשאלה יש קושי משמעותי בלחיות חיים נורמטיביים. ואני מדבר על דברים פשוטים. לא מעט בחורים שפגשתי בחיים התאבדו. הם לא הצליחו להשתלב בציבור החילוני. אני שומע היום מהחבר'ה שלי בזוהרים שהם לא מצליחים לייצר קשרים רומנטיים עם בנות חילוניות, אלא רק עם בנות שחזרו בשאלה. כשהרב גרוסמן הציע לי את התפקיד אמרתי לו שאני לא בא להחזיר אף אחד בתשובה. אני כמובן מאוד מאוד שמח כשזה קורה, ואני משתדל בנושא הזה בעקיפין, אבל אני בעיקר רוצה לעזור לבחורים לחיות חיים נורמטיביים ותקינים, ועזור להם להכיר את העולם הגדול בצורה בריאה. אני רוצה, למשל, שהם ידעו שלראות סרט לא צנוע זו לא בעיה רק מבחינה דתית, אלא גם מבחינה מוסרית.
"ולכן, אגב, בזוהרים אין דרישות דתיות גבוהות. רק כיפה ושבת. ולמרות זאת, אחוז מאוד גבוה מהבוגרים שלנו משתתפים בתפילות, מניחים תפילין, וכו', וזה לא רק כי אנחנו לא כופים עליהם, אלא כי הם באמת רוצים לעבוד את הקב"ה. בפעם הראשונה בחייהם. נער חרדי שנשר לרחוב לא העמיק בספרי הקודש ואז הגיע להבנה שכלית שאין ה' חלילה והחליט לכפור. ברוב המוחלט של המקרים נוער נושר בגלל ממצוקה נפשית. נער עבר טלטלה מסוימת, פגיעות, הורים עם בעיות בשלום בית, וכו', ולכן בכפר עושים שני דברים – מטפלים בבעיות הרגשיות ומאפשרים לנערים להכיר מחדש את הבורא. לחזור להאמין בו, לדעת שהוא מאמין בהם, ולעזור להם להאמין בעצמם.
מה העצה החשובה ביותר בעניין זה שתוכל למסור למחנכים?
"האופן שבו מחנכים הוא קריטי", מוסיף הרב קסל, "ועל זה אנחנו שמים דגש מאוד גדול. אספר סיפור, וממנו יובן המסר. לפני כמה חודשים התקשר אלי ראש ישיבה, חצי שעה לפני שבת. הוא עומד בראש ישיבה טובה, כזו שבאופן מפתיע וחריג מאפשרת לתלמידים שלה לשתף את הצוות בקשיים שלהם. הוא סיפר שתלמיד שלו התקשר אליו לפני כמה דקות, אמר שנסע עם חברים לרמת הגולן, ושבפעם הקודמת שהוא נסע איתם הוא חילל שבת. עכשיו, סיפר הרב, התלמיד ביקש ממני עצה איך לא להיכשל שוב בחילול שבת, ואני לא יודע איזו עצה לתת לו.
"אמרתי לאותו רב שיגיד לתלמיד שעל כל חילול שבת שהוא ימנע ממנו - הקב"ה יאהב אותו בזכותו ברמות לא נורמליות. שעל כל סיגריה שהוא לא יעשן תהיה שמחה אדירה בשמיים. אחר כך סיפרתי לאותו רב שכשהצרפתים כבשו את מרוקו, הם החליטו שהיהודים שעבדו במשרות הממשלתיות יעבדו גם בשבת. בתגובה לכך הקימה הקהילה בית כנסת מיוחד עבורם, בו הם התפללו שחרית ומוסף מוקדם בבוקר, הלכו לעבוד, ואז חזרו למנחה וערבית. לבית הכנסת ההוא קראו 'בית הכנסת שומרי שבת'. ולמה? כי אנחנו כבר שומרים ששבת מתוך הרגל. אבל עובד אנוס שכזה, או נער כזה, הוא באמת שומר שבת. הוא בוחר לשמור שבת. למרות כל הקושי. בשבילו זה סיפור גדול לשמור שבת. והוא לא מתייאש מעצמו.
"במוצאי אותה השבת, כך אותו רב לימים סיפר לי, הבחור התקשר ואמר לו שזו הייתה השבת הראשונה בחייו שהוא שמר שבת באמת. מתוך בחירה. חשוב לדעת שהכוח הכי גדול שהבורא נתן לנו הוא כוח הבחירה. ואם ניקח מהילדים שלנו את כוח הבחירה זה מאוד מסוכן. אם אני מחנך את הילדים שהקב"ה הוא צייד שמחפש אנשים, ומי שעושה עבירה ה' יורה בו, מיד לקחתי לו את כח הבחירה. ולקחתי לו גם את ה'. ה' אומר לנו: "ובחרת בחיים". מגיל חינוך צריך ללמד את הילדים לבחור. תפקידו של המחנך הוא לא לאלף, אלא לחנוך. חנוכה מלשון התחלה.
"עד גיל 13 אב נענש על העבירות של בנו, ואז אומר 'ברוך שפטרני מעונשו של זה'. לעומת זאת, אדם מתחיל להתחייב בעונשי שמיים מגיל 20 והלאה. אולי אפשר ללמוד מזה שהקב"ה אומר לנער: 'אני יודע שבגיל ההתבגרות שלך אתה תתמודד עם הרבה שאלות וקשיים. ואני יודע שתיפול בדרך. אבל אני מחכה לך בגיל 20, אחרי שתעבור מה שתעבור'.
"ולמעשה אנחנו היום בעולם החרדי במובן מסוים לוקחים לילדים ולנערים את כוח הבחירה. אנחנו אומרים להם: 'אם לא תהיה מושלם אתה עף מפה'. והתוצאה עצובה. ולכן יש כל כך הרבה שנופלים, ויש גם המון שלא בוחרים לעבוד את ה' באמת. הם פשוט זורמים עם העדר, אבל מבפנים אין להם שום אמונת ה' ואהבת ה'. אמנם יש גם כאלה שבאמת בוחרים בה', אבל אני מכיר את המציאות ויודע כמה לא.
"לכן, בהרצאות שאני מעביר להורים", מסכם הרב קסל, "אני אומר להם: 'אל תבואו אלי ללמוד איך להיות הורים טובים. ה' נותן לכם כוח וידע איך לגדל אותם. אלי תבואו כדי לקבל ביטחון עצמי שיאפשר לכם לעשות את זה. ומצד שני, חשוב שתדעו שאתם לא קבלני הצלחות של ה'. אתם צריכים לעשות רק את התפקיד שלכם'. אם יש דבר שלמדתי בחיים, הוא שאנחנו לא אחראים על התוצאה הסופית. אנחנו אחראים רק על ההשתדלות, וזה כלל גדול בתורה".
מתוך אתר הידברות