"מונס דאבור חוצפן!" צווח איל ברקוביץ' בתוכניתו ברדיו. "עם דאבור אי אפשר לצאת למלחמה", נכתב בווינט, "אסור להמשיך להזמין אותו למשחקי הנבחרת", אמר בכעס חלוץ העבר אלון מזרחי. כל אלה היו רק שבב קטן מהזעם שהופנה כלפי חלוץ נבחרת ישראל מונס דאבור.
למרות הרושם שעולה מההתבטאויות, דאבור לא בגד במדינה. הוא לא הצטרף לדאע"ש, לא העביר כספים לארגוני טרור ולא הבריח מכשירים סלולריים למחבלים בכלא. הוא רק הודיע שלא יוכל להופיע למשחקי הנבחרת הקרובים כי הוא מתחתן. כן כן, אתם שומעים נכון, כל הזעם הזה נובע מכך שחלוצה של סביליה בעונה הבאה החליט להתחתן, ובמקרה התאריך נפל בקרבת משחקי נבחרת.
תאריך החתונה נקבע לפני שנה וחצי, בטרם נקבעו מועדי משחקי הנבחרות, ואירועי החתונה נופלים על מחנה האימונים והמשחק מול פולין. דאבור הציע שיגיע רק למשחק הנוסף מול לטביה, אבל בנבחרת סירבו. למה? כי מישהו איבד כל פרופורציה אפשרית.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני ממש רוצה שהנבחרת תצליח ותגיע ליורו הקרוב, והטבלאות והיריבות מלמדות שזה אפילו אפשרי. אבל אסור לשכוח ולו לרגע אחד שכדורגל, כולל משחקי הנבחרת, זה רק משחק. משחק נפלא, מהנה, שהצלחת הנבחרת בו מעלה את המורל והכבוד הלאומי, אבל רק משחק. יש את החיים עצמם, והם יותר חשובים.