ערב אחד קיבלנו טלפון מהשדכן - כך אני קוראת בליבי לרב שמשדך לנו מפעם לפעם אנשים שעוברים תהליך גיור. הוא הכיר לנו חיילים, אזרחים וגם זוגות. ואנחנו, כשיכולנו, ליווינו אותם בשמחה. הפעם, שמענו בקולו, זה עומד להיות סיפור קצת אחר. "אהמממ", הוא כחכח בגרונו, "מדובר בשלושה אחים שעומדים לקראת סוף התהליך ועוד לא מצאו משפחה. העניין דחוף. אני צריך בית שיארח את שלושתם. הם יכולים גם להתפצל בין כמה משפחות אצלכם בקהילה", מיהר להוסיף. חשבנו על זה. נדמה לי שהסרט 'פתאום משפחה' שצפינו בו כמה שבועות קודם לכן הכריע את הכף. אם זוג אמריקני יכול לאמץ שלושה ילדים לכל החיים, אנחנו יכולים להיות משפחה מארחת לשלושה אחים מתגיירים בשבועות הקרובים. החבורה גרה בלוד, כך שהם גם יכלו ללון בביתם.
"להרגיש מאומצת כל החיים"
מיכל, אריאל וטום הגיעו אלינו בלב מהסס. הם נדרשים להשתלב במשפחה שהם לא מכירים בה איש. "אתם אחים, אנחנו כאן בשבילכם", אני רוצה לצעוק - ושותקת. מנסה לשדר את המסר הזה במחוות הגוף, בהתנהלות טבעית עם הילדים שלי. שירגישו בבית. אחרי הקידוש והנטילה, כשערפל המבוכה מתפזר מעל מגשי האורז והשניצל, אריאל מספרת על המקום שממנו היא באה. "לגדול ככה, זה להרגיש כל החיים מאומצת". המילים מביאות איתן דמעות חסרות נימוס. שני אחיה מהנהנים לאט.
השלושה דווקא זכו למשפחה ביולוגית חמה ואוהבת. יש להם אמא וסבא וסבתא ביולוגיים והם גרים איתם. מיכל נולדה בגיאורגיה, האחים כבר נולדו בישראל. העברית שלהם היא צברית מתגלגלת, לא מסגירה מוצא או סיפור חיים. כשהיו בני ארבע ישבו לליל הסדר עם הביצה והחסה בגן הילדים, כשהיו בני עשר עמדו בגאון בטקס יום הזיכרון בבית הספר, בתיכון למדו לבגרות בתנ"ך עם כולם ואחר כך שירתו בצה"ל. מיכל עוד מעט תהיה מעצבת פנים, טום עובד במוסך ואריאל שומרת עלינו באחד המעברים החשובים במדינה. ישראלים בשנות העשרים לחייהם. כמו כולם. כמעט. אביהם יהודי, אמא שלהם לא. כל חייהם הם מרגישים ליד העם היהודי ולא חלק ממנו.
מיכל ניסתה להתגייר עוד במסגרת הצבא, אך היא לא הצליחה להכיל את כל חומר הלימודים ולא עברה את בית הדין. כמה שנים אחריה השתלב טום בקורס הגיור של צה"ל. ביום שבו היה צריך לצעוד לראשונה לבית הדין הוא קיבל רגליים קרות. לא רק שאלות של זהות גרמו לו לסחרחורת באותו בוקר גורלי, אלא גם שאלות של אחריות. "ידעתי שאני עומד לקבל על עצמי עול מלכות שמיים, ולא הייתי בטוח שאוכל לעמוד בזה", הסביר לנו. האמת היא שליווינו את טום עוד כשהיה חייל. הילדים אהבו אותו. בחור חביב וחברותי, שיום אחד נעלם ולא ענה יותר להזמנות ולהודעות. הנחנו לו. הבנו שהוא פרש. הוא לא הראשון שהתייאש. מחצית ממי שמתחילים את תהליך הגיור מרימים ידיים. לא כולם עוברים את ההרים והגאיות של המסע המפרך הזה, שכולל חומר לימודי רב ותהליך פנימי עמוק.
לפני שנה מיכל החליטה שהיא לא נכנעת. בגיל 27 היא כבר חולמת להקים בית משלה, ולפני שתמצא את החתן המיועד היא תהיה יהודייה מן המניין, גם אם תצטרך להפוך את העולם בשביל זה. האחים החליטו שהם מצטרפים למהלך והשלושה הפכו לחברותא. פעם בשבוע הם נסעו ללימודים, ובמשך שנה שלמה שיננו את החומר, שילבו בין המשמרות בעבודה ללימודים ובעיקר חיזקו זה את זה שהפעם זה יצליח. כשחזרנו איתם על החומר גילינו בקיאות מדהימה. לעינינו המתפעלות הם ענו בפשטות שהם מכירים את החגים והשבתות מהבית. הסבא היהודי דאג ליידישקייט שלהם מגיל צעיר.
לא כמו הציור של חז"ל
אני רואה את החיוך שלכם עכשיו. מה קשורה מסורת יהודית לאנשים שאינם יהודים? ולמה בכלל לסייע למי שמבקשים להתגייר ממניעים של עם ולא של אמונה? רבים מתלבטים בכך, אבל לי זה ברור. כך היא גאולתן של ישראל. גם מדינת ישראל, שחגגנו לה לפני רגע 71 אביבים, הייתה מצוירת אחרת בחלומותיהם של חז"ל. אני מהמרת שאירוויזיון 2019 לא נכלל בתוכניותיו של הרב אלקלעי למדינת היהודים העתידית. אבל מי שחשב שאלפיים שנות פזורה יהודית בכל העולם ועוד שבעים שנות משטר קומוניסטי יביאו לישראל יהודים עם אילן יוחסין נוצץ עד יהודה ובנימין, דן ומנשה - טועה. זה אפילו לא הגיוני. מי שיכול להושיט יד לאחים האלה הוא מי שמאמין שמדינת ישראל שלנו היא אתחלתא דגאולה. כל ההתחלות קשות.
ההמתנה מורטת העצבים לפני הכניסה לבית הדין בירושלים כמעט הכריעה אותנו. מיכל לא הפסיקה לבכות מלחץ ומהתרגשות. היא הייתה אחרי לילה בלי שינה שבו שיחזרה לעצמה שוב ושוב את העמידה מול הדיינים. אני הייתי עסוקה בלהרגיע את מיכל ולהסביר שתמיד תהיה הזדמנות נוספת. האחים היו עסוקים בלרדת עליה. את הלחץ שלהם הם הצליחו להסתיר, או כך לפחות חשבו. עברתי איתם שוב על פרשות השבוע שהיו ושיהיו ועל מצוות החג שעמד לפתחנו. הם ידעו את החומר היטב, אבל החזרה הרגיעה את כולנו.
נקראנו לדיון באיחור של שעה וחצי, אבל הרכב בית הדין היה מאיר פנים. שלושת האחים ישבו יחד, ואני צפיתי מהצד. הדיינים שאלו על הרקע ועל התחושות, בחנו את המוטיבציה ואת הרצינות ושאלו שאלות של ידע מאלף כיוונים. הבקיאות של האחים הדהימה אותם, גם הנחישות והרצון. מיכל לא הצליחה לעמוד יציב כשהדיינים ביקשו משלושתם לקבל עליהם עול מלכות שמיים. כשקראו יחד "שמע ישראל" טום ואריאל נשברו, וגם אני. ההתרגשות לא הפסיקה לפעם בי ימים אחר כך. פתלתלה היא דרכו של עם ישראל מימי רות המואבייה ועד ימינו. ואם דוד המלך הוא בן נכדה של רות, מי יהיו הנינים של מיכל, אריאל וטום?
לתגובות: ofralax@gmail.com