"קל לחבק את המתים", צייצה לא מכבר עיתונאית אחת בטוויטר בעקבות פוסטים נוגים על פטירת טרנסג'נדרית. הציוץ נכתב בציניות, אבל גם משפט ציני יכול להיות מדויק, בלי ציניות.
אין כמו מוות כדי לאחד בין בני אנוש, ולו לרגע, ואין כמו הרשתות החברתיות כדי להוכיח זאת: יום אחד שופכים אש וגופרית על בר הפלוגתא, ולמחרת שולחים לו הודעת השתתפות בצער על פטירת קרוב משפחתו, לעיתים קרובות בצירוף אימוג'י לב. עד כמה יכול המוות לקרב בין רחוקים? ובכן, הסרט הדוקומנטרי 'טור פרידה', שעוסק במדור הנפטרים של הניו יורק טיימס, גרם לי אפילו לחבב קצת את העיתון. עד כדי כך.
'טור פרידה' יצא ב-2016, אבל הוא זמין לצפייה גם היום ורלוונטי תמיד. גיבוריו הם האנשים מאחורי המדור 'Obituaries' (הודעות פטירה), שהוא אחד המוסדות הוותיקים ביותר בעיתון הניו-יורקי, ותיק אפילו יותר מביקורת על מדינת ישראל. המדור, שמתפרסם גם באתר העיתון, מיידע את הציבור בדבר מותם של אישים ומגולל את סיפור חייהם. לא מדובר רק בשמות שמוכרים לכולם, אלא גם באלמונים יחסית שבשלב מסוים בחייהם השפיעו על חיי הכלל.
זה יכול להיות יועץ פוליטי שסייע לג'ון קנדי בעימות הטלוויזיוני המפורסם מול ניקסון, או איש פרסום שהשתמש בטכניקות חלוציות בימיו הראשונים של המסך הקטן. זה עשוי גם להיות מוזיקאי, ממציא, פעיל זכויות אדם או החייל שהטיל את פצצת האטום. השיקול העיתונאי בבחירה אינו שונה בהרבה מכל אייטם אחר: שיהיה בדמות עניין לציבור, אבל קודם כול שיהיה בה עניין, נקודה.
פרט לטיפול בתולדות חייו ובמותו של אדם, הסרט הוא שיעור מאלף בעשייה עיתונאית. הכתבים המספידים (כיום ובעבר) מספרים למצלמה על התהליך, שכולל חיפוש קרובי משפחה ומכרים, שיחות טלפון רגישות עם האבלים, בדיקת נתונים תוך סינון מידע כוזב כמו מיתוסים משפחתיים מפוקפקים, ארגון וסידור הפרטים והפיכתם לטור מהודק ומדויק ככל האפשר, ומאוחר יותר גם התמודדות מבאסת עם טעויות שנפלו למרות הכול. אנחנו למדים על לוח הזמנים המאתגר, על המאמץ להשיג חומרים כתובים ומצולמים, על בחירת ההיקף וההבלטה של הטור, ועל ההבדלים בין הסגנון היבש של פעם ובין הסגנון הסיפורי יותר – אם כי עדיין צמוד לאמת ההיסטורית – בעידן הנוכחי.
לתוך התהליך נכנסים מושגים ציניים כמו "מוות בר מזל", כלומר מוות שהיה צפוי מראש או התרחש זמן רב לפני הדד-ליין. בנוסף לכך אנחנו למדים על הארכיון העשיר של העיתון, שמקל על הכנת כתבות הספד עוד לפני שהאישיות הלכה לעולמה. בישראלית קוראים לזה תיק חבצלת, על שם הנוהל הממשלתי לטיפול בטקסי הלוויות ממלכתיות. חלית? נפצעת? עברת את גיל 80? הסר דאגה מליבך, ההספד המרגש עליך כבר מוכן במגירה. בהנחה שאתה חשוב מספיק, כמובן.
איכותו של הסרט נובעת מהרגישות והאנושיות שמגלים גיבוריו החיים, עובדי העיתון בהווה ובעבר. לצד הרהורים על המוות, יש בהם יחס עוטף ואוהד כלפי הביוגרפיה של המתים. כפי שמעידה אחת מכותבות ההספדים, העבודה עליהם בדרך כלל לא מדכאת. רובם הגדול של המתים המסוקרים הלכו לעולמם בגיל מבוגר ואחרי שחוו חיים מלאים, כך ש-98 אחוזים מהטורים לא עוסקים במוות כי אם בחיים. ובמילים אחרות, העבודה היא "הזדמנות חד פעמית להחזיר את המת לחיים". מותר להניח שכותבי המדור וקוראיו מהרהרים לא אחת בחייהם שלהם, בדיוק כפי שאנחנו הצופים חושבים על חיינו. האם אלה חיים ראויים לשמם? האם הם ראויים לשכר בעולם הבא, או לפחות לאייטם בעיתון? עד מאה ועשרים.