סעיף 2 לחוק יסוד השפיטה, תחת הכותרת "אי תלות", קובע: "בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין". כלומר, עצמאותו של בית המשפט כרוכה במרות החוק עליו ותלויה בו. אין עצמאות בעלמא אלא אך ורק במסגרת החוק ככתבו וכלשונו, ורק אז נשמר האיזון בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת.
במהלך השנים הלכה והתפוררה מרותו של הדין ועמה האמון בבית המשפט. זכות העמידה ניתנה לכל מבקש גם אם אין לו קשר לתיק ואין סיבה שייפגע, המידתיות והסבירות מסרסות את הדין והפרשנות התכליתית מעוותת אותו. "לשונו של החוק קצרה ביותר ומציגה עקרונות כלליים", אומר נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, ומכאן הדרך פתוחה לעשות מן החוק חוכא ואטלולא.
"הטעמים לריבוי האפשרויות הם רבים. חלקם נעוצים בלשון החוק, שאינה חד-משמעית, ומאפשרת מספר אופציות לשוניות. חלקם נעוצים במטרת החקיקה, שאינה חד-משמעית, ומאפשרת חופש בחירה. ככל שלשון החוק היא כללית יותר, ומטרת החקיקה רחבה יותר, כן גדלות האופציות הפרשניות" (אהרון ברק, חקיקה שיפוטית). כאילו לא ישבה ועדת חוק ומשפט של הכנסת ולא דנה בכל מילה ומילה בטרם נחקק החוק.
לאט לאט הפך בית המשפט העליון למחוקק-על להלכה ולשליט בלעדי בכל הנוגע לענייני המדינה. האיזונים והבלמים הוסרו, יחד עם המסיכה מעל פני השקפת עולמם של השופטים, והנה לנו שלטון חלופי שאין לו כל קשר לדמוקרטיה. הגדילו לעשות זאת בפסק הדין על גירוש תושבי גוש קטיף וחורבן בתיהם, והנה הפרשנות שתיזכר לדיראון עולם: "בחינתו של בית המשפט אינה בודקת את תבונתה או את יעילותה של ההחלטה השלטונית אלא את חוקתיותה או חוקיותה. נמצא, כי איננו רשאים להחליט 'מי צודק'. אכן, השאלה שבה אנו יכולים וחייבים להכריע היא שאלה שונה. היא נגזרת מהמסגרת החוקתית הניצבת בפנינו. השאלה הינה זו: האם התכליות המונחות ביסוד חוק יישום ההתנתקות הן תכליות ראויות לעניין פסקת ההגבלה? השאלה היא, אפוא, אם התכליות של חוק יישום ההתנתקות נועדו להגשים צורך חברתי חיוני מספיק דיו כדי להצדיק פגיעה קשה בזכויות האדם (בעיקר כבוד האדם והקניין) של הישראלים המפונים?" (מתוך פסק הדין).
כשנשאל השבוע השופט בדימוס אליהו מצא היכן היו אז זכויות המיעוט והיכן היו זכויות האדם, ענה מניה וביה: "הייתה ציפייה פוליטית שיגיע בהמשך הסדר מתקבל על הדעת עם הפלשתינים". ציפייה פוליטית. אלה שופטינו ישראל. שופטים פוליטיים. מוטים.