רבים מהמועדים שאנחנו חוגגים או מציינים לאורך השנה, אם לא כולם, מורכבים רבדים רבדים. לפעמים הרבדים השונים בולטים לעין במודעות מלאה, כך למשל בתשעה באב, שאנחנו מתענים בו לזכר שורה ארוכה של אסונות, מהבכי אחרי חזרת המרגלים במדבר ועד למוראות השואה. לעיתים הרבדים השונים בולטים פחות, כמו בחג הפסח שעיקרו ציון יציאת מצרים, ורק הפיוטים חושפים מעט מהשכבות הנוספות שיש בו מהפיכת סדום ועד לצום אסתר ויהודי שושן, ועוד.
הריבוד של ימי ספירת העומר אינטנסיבי במיוחד, ואולי גם מבלבל במיוחד, לאור הפנים השונות של הימים האלה. מחד מדובר ברצף חגיגי ארוך. ספירת העומר מתגלית אלינו בפרשת המועדות כגשר שבין פסח לשבועות, שכל כולו סוג של מועד. מאידך, כבר מתקופת חז"ל מדובר בתקופת אסונות במות תלמידי ר' עקיבא אשר "כולם מתו מפסח ועד עצרת" (יבמות סב, ב). לאורך הדורות מימד האבל התעצם, בעיקר באשכנז שלאחר מסעות הצלב ופרעות ת"ח ות"ט אשר זרעו אבל, הרס וחורבן ממש באותה תקופה של השנה.
על גבי כל הרבדים הללו נוספו בעשרות השנים האחרונות רבדים נוספים. המועדים הלאומיים החדשים, יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות ויום ירושלים, כולם התכנסו ובאו לתקופה זו. במקביל, התרבות העברית המתחדשת, שהטעינה מועדים קיימים לאורך השנה במסרים שתאמו את תפיסות העולם שביקשה להנחיל, העצימה בין היתר את מקומו של ל"ג בעומר. הקשר המעורפל למדי של ל"ג בעומר למרד בר כוכבא, שהיה ידוע מדורי דורות, זכה למקום של כבוד אצל מחנכים ציונים. בר כוכבא, גיבור המלחמה הכוחני שמורד ברומאים, היה למודל.
יום העצמאות, יום ירושלים וחגיגת מרד בר כוכבא בל"ג בעומר יכולים בקלות, שלושתם יחד וכל אחד בפני עצמו, להפוך לחגיגה של כוח. חגיגה של עוצמה צבאית, של עורמתם של טובי בנינו שהתחכום שניחנו בו הושיע את עמם, ושל כוחנו ועוצם ידינו שעשו לנו את החיל הזה. בוודאי שזהו חלק מעניינם של תאריכים אלו, אולם נראה שלא אלו החגיגות שראוי שנחגוג.
בדבריו על ספירת העומר, שנכתבו שנים ארוכות לפני שהחגים הלאומיים התמקמו בתקופה זו של השנה, כתב הרש"ר הירש על המסר הייחודי של ספירת העומר בהקשר הלאומי: "ממחרת השבת - כבר חגותם את חג חירותכם, וכבר זכרתם לפני ה' את העצמאות, שזכיתם בה בשבתכם בארצכם ובאכלכם מלחם הארץ, נמצא שכבר הגעתם אל החירות ואל רווחת העצמאות, המהווים בדרך כלל את מטרת כל השאיפות הלאומיות. ואילו אתם תראו עצמכם רק בראשית ייעודכם הלאומי, ותחלו עתה למנות לקראת השגת מטרה אחרת... נצטווינו אפוא לספור מיום החירות ורווחת העצמאות הלאומית. ולמדנו מכך דרך כלל שהישגים אלה אינם התכלית אלא רק התחלת השאיפות הלאומיות" (רש"ר הירש לויקרא כג, טו).
הרש"ר, שחי בתקופה של התעוררות התנועות הלאומיות האירופיות, מסב את תשומת הלב לכך שנקודת ההתחלה של ספירת העומר היא יציאת מצרים והעצמאות הלאומית. זוהי נקודת השיא שאליה שואפות התנועות הלאומיות, אבל אצל העם היהודי היא רק נקודת ההתחלה. החירות הלאומית איננה יעד, אלא רק אמצעי למטרות הרוחניות שיושגו בעקבותיה.
מצפן השמיטה והשבת
דברי חז"ל בירושלמי (תענית פרק ד') על כישלון מרד בר כוכבא, מחדדים את הפער שבין עולם החומר והרוח. לא חולשת הגוף הכניעה את המרד, מלמדים לנו חז"ל, אלא השבר הרוחני. ההסתמכות של בר כוכבא על כוחו מנעה ממנו להבין שר' אלעזר המודעי מגן על העיר בתפילותיו. בר כוכבא היהיר ביקש מהקב"ה "לא תצא בצבאותינו", וסופו שהרג במו ידיו את ר' אלעזר המודעי והביא על עצמו את מותו בידי שמיים. אל מול קוצר הבנתו של המצביא הגיבור, שם הירושלמי בפיו של הקיסר אדריאנוס את הכרת מעמדו המוגבל: "אילולי אלהא דקטלי מאן הווה יכיל קטלי". לא הגבורה הפיזית היא שתקבע את גורל הקרב, אלא העמידה בפני ה'.
דברי חז"ל שמפרשים את כישלון המרד צריכים להדהד גם באוזנינו, אלפי שנים אחר כך. לא די בגבורה ובעוצמה צבאית. הניצחון במלחמה אינו יכול להתקיים בידי מי שנגועים ביוהרה ואינם מבינים שהעוצמה הרוחנית היא חלק בלתי נפרד מהיכולת הצבאית שלהם. הענווה וההבנה שהכרעת הקרב בידי שמיא צריכים ללוות את המצביאים הצבאיים, כדי שהכוח שיש להם יוכל לבוא לידי ביטוי באופן מיטבי.
מה יכול לסייע לנו שלא לאבד את המיקוד, ולא לטעות בדרכנו? לאור המשך דבריו של הרש"ר הירש, ספירת העומר עצמה עשויה להיות מפתח לכך: "אחר כך מורים לנו את הדרך להשגת מטרת הספירה: שבע פעמים תפעיל השבת את כוחה המחנך על חיי המעשה והמלאכה, שבע פעמים נקבל עלינו את עול מלכות ה', נלמד שהעולם הנשלט בידי האדם והשולט באדם נתון לשלטונו של בורא עולם, ונמצא שהחירות והבסיס לעצמאותנו ולשלטוננו - קניין האדמה - נזדככו שבע פעמים על ידי רעיון השבת, ורק אז נהיה ראויים לזכור אותו הישג, שספירתנו תוביל אליו. כי אנחנו סופרים מן החירות ומקניין האדמה, וספירתנו תביאנו לידי התכלית האמיתית של החירות המובטחת על ידי קניין האדמה".
השבת מלמדת אותנו לוותר על היכולות החומריות שלנו לטובת המחויבות הרוחנית שלנו. תשומת הלב לשבתות שלנו היא המפתח לבניית עוצמה לאומית שאינה שוכחת שהיא רק אמצעי למטרות נשגבות יותר. לדברי הרש"ר הירש זה מה שעלינו ללמוד מכך שספירת העומר אינה ספירת ימים אלא ספירת שבתות. רעיון השבת הוא חלק מהותי בתהליך.
השמיטה, שבת הארץ, מבטאת רעיון דומה, וקשורה באופן חזק עוד יותר לעצמאותנו הלאומית. בפרשת בחוקותיי מבהירה התורה שהאפשרות שלנו להישאר בארץ ולא לגלות ממנה טמונה בכך שלא נחמיץ את שמירת השמיטה, שכן נבואת הפורענות מאיימת: "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם אז תשבות הארץ והרצת את שבתותיה. כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה" (ויקרא כו, לד-לה). אם נוכחותנו בארץ אינה מודעת באופן תמידי לכך שאנחנו איננו בעליה האמיתיים של הארץ, אלא רק מי שזכו להשתמש בה בנדיבותו של ה', זכותנו על הארץ תפוג חלילה.
האתגר שלנו בעולם של עצמאות מדינית ועוצמה לאומית הוא לא לשכוח שהקב"ה הוא הנותן לנו את הכוח לעשות חיל, ושהסיבה שיש לנו כוח היא שנוכל להתפתח כממלכת כהנים וגוי קדוש. מתנת השבת ומתנת השמיטה צריכות להיות לנו מצפן שיזכיר לנו בכל שאר ימות השבוע ובכל השנים כולן, את העובדה שכוחנו בא לנו מהקב"ה.
בספירת העומר ובכל עת, חשוב שלא נתייחס אליהם כבעיה הלכתית טכנית שיש למצוא דרך פרקטית לעקוף, ולא נטעה לדפוק על חזם של אחרים ולדון באי מסירותם של אחרים לשבת ולשמיטה. עלינו להביט פנימה, אל היחס העמוק שלנו למצוות אלו ולקריאה העקרונית שעולה מתוכם. הענווה שנלמד מכך שהארץ לא שלנו אלא "כי לי כל הארץ", יחד עם קבלת עול מלכות שמיים שבציווי "בחריש ובקציר תשבות" צריכה להיות הבסיס לחגים הלאומיים שלנו. הכוח הלאומי אינו יעד, אלא מתנה שקיבלנו כדי לפעול טוב בעולם. חובת ההוכחה עלינו.
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת shlomopy@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)