רק בתים אחדים לא נפגעו. מבוא מודיעים
רק בתים אחדים לא נפגעו. מבוא מודיעיםצילום: הדס פרוש, פלאש 90

הציפורים העקשניות של מבוא מודיעים ממשיכות לצייץ. לא אכפת להן שהעץ שהן עומדות עליו שחור, מפויח וחסר חיים. "בטח שהן כאן, תמיד יש כאן ציפורים. הן לא עוזבות כי זה הבית שלהן", אומרת אליאורה ריצ'מן, ילידת המקום ובת להורים שהיו בין מייסדיו. גם ירדן גר כאן. אליאורה וירדן שיינשאו זה לזה ביום ראשון יושבים על הדשא הגדול שבמרכז המושב, מתכנסים מתחת לצל ועורכים רשימות מוזמנים לחתונה.

"באנו לכאן כדי להשיג קצת שקט". השניים לא הצליחו למצוא לעצמם מקום, אז האוטו הביא אותם לכאן, למוכר והאהוב. על הדשא הזה הם היו אמורים להתחתן. "אולי בכל זאת נעשה כאן את החתונה?" מדמיינת אליאורה בקול חולמני. הדשא שליד המזכירות הוא אחד האיים הירוקים היחידים שנשארו במושב, אי ירוק בים של שחור ואפר. "אם מסתכלים לשם", מצביעים השניים על זווית מדויקת שבה רואים את מזכירות המושב, "אפשר לחשוב שהכול כרגיל ולא קרה כאן כלום". על המבנים הניצולים נמנים בית הכנסת והגינה הגדולה שלידו, מרכז קרליבך החדש וכאמור - המזכירות. "אי אפשר להתחתן כאן", מעיר אותה ירדן אל המציאות החדשה, "אין כאן מים ולא חשמל".

אליאורה יודעת שאין סיכוי. מאז השריפה השניים כבר סגרו על גן אירועים בעיר הסמוכה, ואליאורה מצאה שמלת כלה אחרת במקום זו שהייתה תלויה בבית ההורים. הם לא ממש יודעים היכן יגורו, כרגע הם נעים ונדים בין מקומות. הבסיס הוא האוטו. "שם מתלבשים, שם מאכסנים את הבגדים שהם לא שלך", אומר ירדן. "זה מרגיש כמו טיול ארוך. הבגדים על הגב, אתה לא בדיוק יודע איפה לעשות כביסה".

רק בתים בודדים לא נפגעו בשריפה שכילתה את מרבית בתי המושב ואיכלה את כל התשתיות שלו. ירדן, אליאורה וכמה מאחיה התגוררו בקרוואנים ליד ההורים. ברחוב שלהם עלו באש כל הבתים וכל הקרוואנים. בבית של ההורים אין זכר לארונות המטבח וגם לשולחן השיש הכבד שעמד בסלון, הוא התפוצץ. על הרצפה מונחת רשת מסורגת מתכתית צפופה. "זה הפסנתר", אומר ירדן. כלום לא נשאר מהבית. מסגרת עתיקה של תמונה, עבודת קרמיקה וזהו. לידנו עוברת אישה שהצליחה להציל מביתה קופת צדקה וכוס. "את רואה?" שניהם אומרים, "זה מה שנשאר לה מהבית". להם לא נשאר יותר ממנה. הם המומים, אבל הרחמים מופנים לדור המבוגר. "אנחנו אומרים: נעבוד, נחסוך, העתיד לפנינו. אבל מה יהיה עם ההורים? בגיל שלהם כל מעבר הוא טלטלה. כרגע הם בכלל בהכחשה", אומר ירדן בדאגה.

אליאורה כועסת. "אמרו שהאסון הזה היה בלתי נמנע, אבל הוא כן היה נמנע. אנחנו גרים ביער ורגילים שמדי פעם יש שריפות. ראינו את השריפה, היא התחילה רחוק מכאן, היה מספיק זמן לכבות אותה, אבל לקח המון זמן לכיבוי האש להגיע לכאן כי אין מספיק ציוד ומטוסי כיבוי. לא היה להם אפילו רכב 4x4 כדי להגיע לשריפה. אחר כך הם הגנו על בית הקברות במקום להגן על המושב. השריפה הזאת בהחלט יכולה הייתה להימנע".

"הפעם הראשונה שיישוב נחרב"

ליד אחד מהבתים שמתכולתם לא נשאר דבר יושב זוג ועורך רשימה של מה שהיה לו, בשביל הביטוח. "יש לנו גם את הפמוטים העתיקים", נזכרת האישה. "לכתוב?" היא מתייעצת. "בטח לכתוב", עונים לה בעלה וחבר שמבין בתחום. "אויש, אמרתי 'יש לנו'. היה לנו, היה", היא מתקנת. מתרגלת לטרמינולוגיה החדשה.

"זו הפעם הראשונה שקורה דבר כזה במדינת ישראל, שיישוב שלם נחרב", אומר יוסי אלימלך, מנכ"ל המועצה האזורית חבל מודיעין, שמשבח את התפקוד של הכבאות וההצלה. "הם נתנו הנחיה מצילת חיים - לצאת מיידית מהבתים, וכך לא היו נפגעים בנפש. חלק מהאנשים לא הספיקו להיכנס לרכבים שלהם אלא יצאו בריצה מהבתים". פרט לבתים שנשרפו, התשתיות נהרסו עד היסוד. התושבים פונו לכפר הנוער בן שמן, שם עשו את השבת. ביום ראשון הם עברו לתחומי המועצה האזורית נחל שורק. חלקם משוכנים בישיבת צביה קטיף ביד בנימין, וחלקם באולפנת צביה חפץ חיים.

"כולם מחכים כרגע להגדרת האירוע", אומר אלימלך. "כבר ברור שזו הצתה, רק מחכים שייקבע שהמעשה הוא על רקע לאומני. להחלטה כזאת יש השלכה על האחריות שהמדינה לוקחת על האירוע, זה ישנה לגמרי את התמונה".

אלימלך אומר כי בעקבות השריפה, שרי האוצר והפנים וגם ראש הממשלה החליטו על הקמת צוות משותף לשלושת המשרדים, בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה. "הם התרשמו שצריך לבנות יישוב חדש. זה יקרה בשתי פעימות. הראשונה הקמת מחנה זמני, והשנייה הקמת יישוב חדש. מטרת העל שלנו היא לשמר אותם כקהילה, זה מה שיחזיק אותם. רק המדינה יודעת לעשות דברים כאלה". המועצה מבקשת שהמחנה הזמני וכמובן גם יישוב הקבע יהיו באזור. כרגע הילדים מוסעים למוסדות הלימוד שלהם, כדי לשמור על איזושהי שגרת חיים.

המועצה מחפשת בימים אלה את המקום הבא שבו תוכל לשכן את התושבים עד להקמת המחנה הזמני. התנאים שבהם הם חיים כרגע, אומר אלימלך, אינם מתאימים למבנה של היישוב. "זה צריך להיות מקום שמתאים ל-300 איש, שגם יהיה כאן באזור וגם יאפשר חיי משפחה". כל זה בלתי אפשרי בתנאי פנימייה. "זה אירוע טראומטי לכולנו. ההנחיה של ראש המועצה היא לעטוף אותם כמה שיותר, ולהפוך את העולם בשבילם".

עם ישראל מתגייס

ענבל מנצור ממושב חדיד מכירה את אנשי מבוא מודיעים. ילדיה לומדים עם ילדיהם באותם מוסדות חינוך. "כששמעתי על השריפה ביער התמוטטתי. כשהבנתי שמבוא מודיעים איננה, לא יכולתי להכיל את זה", היא מספרת. כשביום שישי התעוררה שטופת דמעות היא הבינה שבכתה כל הלילה, והעצב הגדול הניע אותה לעשייה. היא פנתה לשלומי, חבר מהמושב. הוא ניסח בקשה לעזרה והבאת ציוד, כתב את הטלפון שלה ושל בתה והתחיל להפיץ. ענבל פנתה לאחראית הקהילה מיכל, שעזרה למצוא ולארגן מקום לאחסן את כל התרומות באופן מיידי.

ענבל לא צפתה את מה שקרה בדקות שאחר כך. "לא היה יום יותר יפה מזה. הביאו הכול. אוכל, ציוד, ביגוד, צעצועים, טואלטיקה, מצעים, שמיכות ועוד. ואז התחילו להתקשר החברות המסחריות: חברת טיטולים שאלה כמה טיטולים להביא לי ובאילו מידות, חברת שוקולדים התקשרה ושאלה מה הצרכים, מאפיות הביאו אוכל. לא האמנתי".

במקביל נפתחה בבן שמן נקודת איסוף ציוד, שהייתה גדולה יותר מחדיד. הציוד, המזון והצ'ופרים לשבת לא הפסיקו לזרום לשני המקומות. "חשבתי על זה שהגברים לא הניחו תפילין. התקשרתי לגיסי מתי טוכפלד. מיד הוא שלח הודעה, והחבר'ה הטובים האלה, החב"דניקים, עשו את דרכם למפוני השריפה שהיו באותה השעה בבן שמן, כדי לסדר גם את העניין הזה".

עמותה של חבל מודיעין פתחה בקמפיין גיוס המונים למען שיקום היישוב והתושבים באתר Jgive. בינתיים ענבל ממשיכה להיות בקשר עם החברים ולהתרים ציוד לפי הצורך. "ביום ראשון התקשרו אליי ואמרו שהגיעו ליד בנימין מכונות כביסה וצריך אבקת כביסה. לא הרבה אחר כך פגש אותי אדם בסופר ושאל אם אני ענבל. הוא הניח בעגלתי שתי חבילות ענקיות של אבקת כביסה לטובת אנשי היישוב. לפעמים יש שעת חסד כזאת, שאתה פתאום ציר שמעביר את הטוב של עם ישראל ממקום אחד למקום השני. מדינת ישראל אולי קטנה, אבל האנשים שגרים בה ענקיים".

פלאשבקים מנווה דקלים

מי שפתחה מיד את מוסדותיה לקליטת תושבי מבוא מודיעים היא המועצה האזורית נחל שורק, שבשטחה שוכנות האולפנה בחפץ חיים והישיבה ביד בנימין. צוות נרחב גויס לקליטה וסיוע, וראש המועצה אלי אסקוזידו פיקח על המבצע. "עוד לא הגיעו כולם", סיפרה קרן חמיאל, דוברת המועצה, באמצע השבוע, "חלק נסעו להורים או לדירות בחשמונאים ובמודיעין ויגיעו בהמשך".

המועצה עשתה מיפוי של צרכים מיידיים. "לאנשים לא היו נעליים או טלפונים ניידים, לחלק לא היו משקפיים". אנשים נתלשו מביתם באמצע החיים. החתונה הקרובה ביותר היא של אליאורה וירדן, אבל יש עוד זוגות שעומדים לפני חתונה, והיום (חמישי) אמורה להיערך בר מצווה שהמועצה ארגנה בתוך שלושה ימים. בנוסף לכך, הקהילה של מבוא מודיעים איננה שגרתית. תושבי המושב אוכלים רק קמח מלא וקמח כוסמין, שותים רק חלב שקדים וסויה, התזונה שלהם שונה ואף המנטליות, וגם זה דורש תשומת לב מיוחדת. "כרגע אנחנו עושים סדר במה שיש ומה שאין, אני מקווה שבעוד שבוע נוכל להביט קדימה ולתכנן תוכניות".

במוצאי שבת קיבלו אנשי צוות צח"י של יד בנימין הודעה על בואם של אנשי מבוא מודיעים. רבים מחברי הצוות ומתושבי יד בנימין גורשו מגוש קטיף לפני 14 שנה. הסיטואציה החדשה שנוצרה מחזירה אותם לימים ההם, של חוסר בבית וחוסר ודאות.

"התכנסנו לחלוקת תפקידים ומצאתי את עצמי מכינה דף לבאים, כמו שהכין לנו הרב י"צ רימון כשהגענו למלון הייאט מנווה דקלים", משחזרת איילה עזרן. "אתה מראיין אנשים, לוקח פרטים ראשונים כדי להתארגן ולברר את הצרכים, ורואה את מה שעבר עליך אז. הם לא מבינים עדיין מה קורה להם ומה עוד יקרה. כשאני מסבירה לאנשים שאני רוצה להצמיד להם משפחה מאמצת, שתדאג להם לכל צורך שיתעורר, ושומעת 'לא צריך, בעוד שבועיים אנחנו יוצאים מכאן', אני מחייכת לעצמי בעצב – כי אין מצב שזה יהיה שבועיים".

הסיטואציה הזאת פותחת את הפצעים של אנשי יד בנימין שגורשו מהגוש. "יש אנשים שלא מרגישים טוב, אפילו נעשו חולים. קשה לעמוד מול זה שוב. היה רגע שבו גבר שישב לפניי בכה. היו לי צמרמורות בכל הגוף, יצאתי החוצה לעצור רגע ולשאוף אוויר".

מנגד, העובדה שהמגורשים מקבלים אנשים שביתם חרב ברגע, שהגיעו מקהילה חזקה ושעתידם לוט בערפל, מביאה אותם להבין לעומק על מה צריך לשמור בכל מחיר. "אנחנו מבינים את הסכנה שבפירוק המשפחות, ועושים הכול כדי שזה לא יקרה. השיבוץ של המשפחות היה מאוד חפוז, ראינו משפחות שפוצלו. גם ככה הסיטואציה הזאת עלולה להביא לפירוק משפחות. אנחנו ננסה לתקן ככל יכולתנו".

כל החיים נתתם, עכשיו תקבלו

דניאלה מילוא נכנסת ויוצאת מישיבות ביד בנימין. היא דנה בהווה של אנשי היישוב וגם בעתיד שלו. למבוא מודיעים הגיעה מילוא כשהייתה בת 13, והתקבלה בזרועות פתוחות על ידי המשפחות. עד מהרה הפכה לחלק מהחבורה. "מבוא מודיעים זה החיים שלי, שם התחלתי להיות מוזיקאית". לפני כמה שנים עזבה, אך המשיכה לשמור על קשר וחזרה לגור שם לפני כמעט שנה. מהבית שלה לא נשאר דבר. "הכול אפר, פשוט אין כלום".

למרות השבר האישי, מילוא מצאה את עצמה יחד עם חברים נוספים מדור הצעירים של המושב בעין הסערה, כשהם מייצגים את המושב ומקבלים החלטות. "המבוגרים של המושב הגיעו לשם בשנות ה-70. לא היה אז שום דבר מסביב, לא את העיר מודיעין ולא את היישובים הקרובים. הרבה ניסו ליישב את המקום ולא הצליחו. הם התעקשו והיו מאוד מסורים לזה, רק ככה הם הצליחו", היא מספרת. "מאוד קשה להם עכשיו".

דור הצעירים, היא מספרת, "הם מיוחדים אחד אחד ועובדים כצוות. דור ההורים בנה את התשתית, ואנחנו מוודאים שתהיה המשכיות". ביד בנימין, היא אומרת, דואגים להם לכול, עם אינסוף מתנדבים ותרומות. "המושב שלנו הוא מקום שרגיל לפתוח את הדלתות ולהיות בית לכל מי שאין לו, ופתאום אנחנו נזקקים. אני אומרת לדור ההורים: 'תיקחו תיקחו, כל מה שנתתם לאחרים חוזר אליכם עכשיו'". הבלגן לא פוסח על הילדים, שמרגישים כמו בטיול, וגם לתינוקות אין שגרה. מילוא עובדת כרגע על פעילויות תרבות, כדי שיהיה לילדים מה לעשות אחרי הצהריים. יש גם צהרון פעיל. "אנחנו מנסים לבנות שגרה למרות שיש אי ודאות".

בעיני מילוא, מבוא מודיעים הוא משפחה אחת גדולה, שמנסה עכשיו לשמור על כל הפרטים שבה. "אנחנו הראשונים שמאמינים שאין ייאוש בעולם כלל. מצד שני היה כאן חורבן גדול, אנשים קורסים. אנחנו נצטרך שיקום".

מדוברות כיבוי והצלה נמסר כי "במהלך המבצע, כוחות הכיבוי היו בפריסה מלאה לרבות סיוע אווירי של 13 מטוסי כיבוי בסיוע מסוקים שעשו סבבים רציפים באוויר לכיבוי השריפות. חשוב להדגיש כי לוחמי האש טיפלו ביותר מאלף מוקדי שריפה בכל רחבי הארץ מהצפון ועד הדרום ובמקומות שבהם גם נשקפה סכנה לחיים ולרכוש. אגף בטיחות אש הפיץ לכל הרשויות המקומיות לרבות מבוא מודיעים הנחיות לגיזום וחישוף הקרקע עם כניסת העונה החמה, ואף נערכו פגישות במבוא מודעים שבהן התריעו על הסכנה והחשיבות של גיזום העשבייה. לצערנו הדבר לא נעשה. חשוב להדגיש כי בסיור שערכנו במקום נמצאו שני מבנים ללא פגע, אחד מהם בלב הישוב השרוף. הסיבה לכך היא שסביב אותם מבנים נעשה חישוף עשבייה, מה שהביא לכך שהמבנים לא נפגעו".