לעומר נחמני, ראש התא הגאה במפלגת העבודה, שהצהיר השבוע כי לא יתייצב לשירות מילואים אם תעבור פסקת ההתגברות בכנסת – שכן זהו קץ הדמוקרטיה לתפיסתו, אין זכויות יוצרים על הפטנט.
חבריו לקהילה הגאה נקטו צעד דומה לפני כשנה, כאשר אושר בכנסת תיקון לחוק הפונדקאות, שלטענתם מפלה אותם לרעה ופוגע בזכויותיהם. "לא ראוי שאתרום ואתן מעצמי למוסדות המדינה שלא מכירים בזכויות שלי", טען אחד מהם.
גם אז, כמו גם במקרה של נחמני השבוע, לא יצא קול זעקה נגד הסרבנים, לא פרצה מתקפת גינויים ולא נשמעה דרישה לחקירה פלילית בעוון הסתה לסרבנות (למעט תלונה שהגיש במשטרה "הצל" – יואב אליאסי, נגד נחמני). בכל זאת, לא מדובר כאן על ראש ישיבה שקורא לסרב לפקודה שמנוגדת להלכה, או על חבר כנסת ימני בשם בצלאל סמוטריץ' שקרא לבני הישיבות לדחות את גיוסם בשל שילוב הלוחמות, שפוגע בזכויותיהם של לוחמים דתיים. אלו כמובן מקרים חמורים, שבהם ההיבט הפלילי והשידול לסרבנות הם חד משמעיים. עד כדי כך שלפני שנתיים אזרח בשם עומר נחמני מיהר להגיש נגד סמוטריץ' תלונה במשטרה, ודרש לפתוח נגדו בחקירה על שידול לסרבנות, עבירה שעונשה – כפי שהקפיד לציין בתלונה – חמש שנות מאסר.
בלטה במיוחד חומת השתיקה הרועמת שבה התעטפה מפלגתו של נחמני. שום גינוי, או לכל הפחות הסתייגות, לא נשמעו מכיוון מפלגת העבודה השבוע. מספר 2 ברשימה, האלוף במיל' טל רוסו, לא הגיב למכתבו של הרב הצבאי במיל' אביעד גדות, אשר דרש ממנו להתנער מדברי פעיל המפלגה והקצין במילואים נחמני, בשל מסוכנותם והשפעתם השלילית.
דפוס הפעולה של שימוש בשירות המילואים כבן ערובה לקידום אג'נדות וצרכים אישיים על ידי חברי הקהילה הגאה, חמור יותר במקרה של נחמני. הרבה לפני שהגיעו חברי הכנסת לכדי שימוש בפסקת ההתגברות כדי לבטל החלטה של שופטי בג"ץ הקשורה לזכויות הלהט"בים, נחמני ממהר לנקוט צעד חמור, על גבול הפלילי, של הצהרת סרבנות. בדרך זו הוא מבקש לאיים על זכותה של הכנסת לקבל החלטות ועל סמכותה לחוקק חוקים, גם אם טרם הוכח שהם פוגעים בזכויות שלו ושל חבריו. בכובעיו השונים, המגדריים והפוליטיים, נחמני מייצג קבוצות בחברה הישראלית שמרגישות כעת מאוימות, לדבריהן. קבוצות שככל הנראה מוכנות להילחם על הדמוקרטיה גם בכלים לא דמוקרטיים.
לעומת השתיקה נוכח איומו של איש הקהילה הגאה, מרתק היה לעקוב אחר התנהלות המשטרה בכל הקשור לאבטחת מצעד הגאווה שעתיד להתקיים ביום חמישי הבא בבירה. כאן נגלו זרועות אכיפת החוק במלוא חריצותן, בבחינת זריזין מקדימין. פעילי ימין סיפרו השבוע כי זכו לשיחות אזהרה מגורמים במשטרה, אשר ביקשו להודיע להם כי "ינהגו באפס סובלנות כלפי מי שיפר את הסדר הציבורי", כשהכוונה למי שינסו למחות נגד המצעד.
תומכי אירועי הגאווה החרו-החזיקו אחרי מדיניות אפס הסובלנות של המשטרה, כאשר תלו את דגלם רב-הצבעים מעל לשכתו של רב העיר, הרב אריה שטרן, והשאירו גם חותם צבעוני על המדרכה לפני לשכתו, במחאה על שהעז לפנות לראש העיר בבקשה כי לא יונפו דגלי גאווה בעיר לקראת המצעד. מי אמר קץ הדמוקרטיה?
מאברהם עד הרבנית לוינגר
"זו לא סתם דירה לדוגמה, זו דירת האמונה", כך מגדירה יפעת אלקובי, תושבת בית השלום בחברון, את הדירה החדשה והמעוצבת לפרטי פרטים, כולל ריהוט עדכני, שנחנכה בשבוע שעבר בבית השלום בקביעת מזוזה בהשתתפות הרבנית מרים לוינגר. התזמון לא היה מקרי. בדיוק 40 שנה קודם לכן נכנסו הרבנית לוינגר וחברותיה לבית הדסה, והתחילו את המפעל ההתיישבותי של חזרת היהודים לחברון לראשונה מאז טבח תרפ"ט. אלקובי ושלוש המשפחות הנוספות המתגוררות בבית השלום, שאחת מהן הצטרפה רק השבוע, משרטטות קו ישיר המחבר בין פועלן של נשות בית הדסה ובין מה שקורה היום בבית השלום. קו שמבחינת אלקובי מתחיל באברהם אבינו, גואל הקרקעות הראשון בחברון.
בשבוע הבא בכ"ט באייר, למחרת יום ירושלים, ייחגג גם יום שחרור חברון. בבית השלום יצוין היום הזה בטקס חגיגי, יחד עם האזכרה השנתית לרב משה לוינגר זצ"ל וכאמור ציון 40 שנה להתנחלות הנשים בבית הדסה. החגיגות בבניין הזה, שבעבר הודבק לו הכינוי "בית המריבה" ואלקובי מצידה מכנה אותו "שכונה יהודית חדשה בשערי חברון", אינן אירוע מובן מאליו. הסאגה המשפטית ארוכת השנים שטלטלה את המתיישבים לאחר שכבר גורשו מהמבנה, המגורים בתוכו בחורף החברוני המקפיא בלי חלונות ותנאים בסיסיים, וכל זאת למרות שהבניין נרכש כדין בכסף מלא - היו עלולים לרפות את הידיים ולגרום לקונים להתייאש מהאפשרות שיוכלו לממש את זכותם במקום. אבל בעמותת 'הרחיבי מקום אהלך', שפועלת לרכישת בתים בחברון, לא רק שלא התייאשו, אלא הפכו את רכישת בית השלום לספתח לקניית בתים נוספים: בית המכפלה, שעדיין מקווים שהאכלוס בו יתאפשר, ובית רחל ולאה אשר מיושבים מזה כשנה. "מהגג של בית השלום אנחנו רואים שיש עוד הרבה עבודה", מחייכת אלקובי, "אבל אנחנו לא רק נוסטלגיים כלפי נשות בית הדסה, אלא נותנים מכאן קריאת כיוון להמשך".
כשאלקובי מתארת את הבניין המפורסם בעל הדלתות החומות כ"שכונה", היא מדברת על 17 הדירות אשר מיועדות להיבנות בתוך הבניין. מדובר בדירות לכל דבר, עם מפרט טכני גבוה, מעוצבות ומתוכננות. ארבע דירות כבר נמכרו, למרות העלות הגבוהה, ובאופן מפתיע דווקא לא למשפחות מתנחלים קלאסיות, מעידה אלקובי. "הרוכשים אמרו לנו במילים האלה: 'אנחנו רוצים חלק בגאולת חברון'". הרוכשים לא מעוניינים בחשיפת פרטיהם לעת עתה, אבל מרמזיה של אלקובי אפשר להבין שיש "דתיים נורמליים", כמאמר הקופירייטר, שמוכנים לצאת מהקופסה ולקנות בית בחברון.
שכנים לא נחמדים
את יום ירושלים תשע"ב חגגנו בדרך לא שגרתית. היה זה בתום כמה שבועות שבהם נענינו לקריאה ליישב שני בתים שנגאלו מתושביהם הערבים בלב שכונת בית חנינא, ונוצר צורך מיידי לאכלס אותם ביהודים כדי למנוע השתלטות נוספת. איזה זוג צעיר יסרב להצעה של דירה חינם בירושלים, מול נוף פתוח לציון שמואל הנביא? יחד עם עוד משפחה צעירה וכמה בחורים, שמרנו על נוכחות במקום והשתדלנו ככל האפשר להפוך את הדירה המוזנחת לבית.
שיאו של המבצע היה כאמור ביום ירושלים, שבו החלטנו לנצל את המומנטום ולהזמין בחורי ישיבות לסיור וקביעת מזוזה במקום. היה שמח, אפילו מרגש. אבל שגרת היומיום עם השכנים הערבים הייתה בלתי נסבלת עד מסוכנת. כמעט בכל תחילת שבוע, כשהיינו חוזרים אל הדירה, ציפתה לנו ולחברינו לאתגר ההתיישבותי הפתעה חדשה. פעם הייתה זו הצתה סביב המתחם, פעם מעשי ונדליזם וגרימת נזק לרכוש, ניפוץ שמשה של הרכב ועוד כיד הדמיון הטובה על תושבי השכונה - המבוססת והאמידה יש לומר. באחת הפעמים אף נאלצנו להסתגר בבית ולהשקיף מהחלון על השבאב שהשליך עלינו אבנים באין מפריע. פה ושם נצפו ביקורים נטולי רושם של ניידת משטרה, אבל קשה לומר שהייתה הרגשת ביטחון, או שאיזשהו גורם ממלכתי או מוניציפלי לוקח אחריות על יהודים שמתגוררים בלב בירת ישראל. לבסוף נשברנו, וצירוף של נסיבות הביא אותנו לעזוב את המקום.
הסיפור הזה הוא רק בזעיר אנפין מה שחווים כבר שנים יהודים רבים שמתגוררים בשכונות מזרח וצפון העיר, בלב אוכלוסייה ערבית עוינת. גם מי שרק עוברים שם בנסיעה יכולים לספק חוויות דומות. אז לנו לא נותר אלא לאחל לירושלים המאוחדת ביום חגה ריבונות יהודית אמיתית, כזו שלא מתבטאת רק בשיפור תשתיות וביוב במזרח העיר.
לתגובות: [email protected]