המערכת הפוליטית הישראלית נקלעה לסחרור מסוכן. חוסר ההצלחה להרכיב ממשלה למרות הניצחון הברור של גוש הימין בבחירות, וההחלטה על בחירות חדשות בטרם מלאו חודשיים לכנסת ה-21, הם רגע של משבר חמור לדמוקרטיה הישראלית.
זה לא רק הכסף הגדול שיתבזבז על מערכת בחירות מיותרת, במקום לשמש למטרות חשובות כמו חינוך וביטחון, תחבורה, בריאות ורווחה. זה גם מפלס האנרגיות השליליות בין המפלגות השונות, פעיליהן ותומכיהן, שעולה על גדותיו בתקופת בחירות.
החברה הישראלית זקוקה לתקופת רגיעה ופיוס של כמה שנים, לפני שהתחרות המסכסכת והמפלגת על קולו של הבוחר תתלקח שוב. וזו גם הפגיעה הלא קלה באמון הציבור ביעילות השיטה הדמוקרטית הישראלית ובמי שמובילים אותה – נבחרי הציבור, ראשי המערכת הפוליטית.
מי אשם במצב שנוצר? ראשית, האשם העיקרי רובץ לפתחם של שופטי בג"ץ, שביטלו את חוקי הסדרת הגיוס שחוקקה הכנסת. ההתערבות החוזרת של בג"ץ בהחלטות המערכת הפוליטית היא שהפכה את סוגיית הגיוס לסלע מחלוקת שמפרק ממשלות ומונע את הרכבתן. שאלת גיוסם של צעירים חרדים היא סוגיה חברתית רגישה ונפיצה. הדרך הנכונה להסדיר אותה היא באמצעות משא ומתן, הבנות והסכמות. אפשר להפעיל לחצים ושידולים, אבל כל ניסיון לכפייה ייתפס בעיני הציבור החרדי כגזירת המלכות לעבור על הדת – מצב שמחייב למסור את הנפש ולא להיכנע לתכתיב של המדינה.
אפשר לחלוק על הגישה שרואה סתירה בין לימוד תורה לשירות בצבא. לא כך לימדונו רבותינו בבתי המדרש של הציונות הדתית, שחינכו אותנו לאור דמותם של גדולי תורה ולוחמים גדולים כדוד המלך, יהושע בן נון ובניהו בן יהוידע. אבל אי אפשר לכפות על הצעירים החרדים לנהוג אחרת מאיך שפוסקים רבותיהם. וגם כשמדובר בצעירים חרדים שלא ממש ממיתים עצמם באוהלה של תורה, לא ברור עד כמה צה"ל באמת ערוך לקלוט אלפים מהם במסגרות המתאימות להם, ובאופן שיבטיח כי גם לאחר השירות והשחרור הם עדיין יישארו חרדים. ואין מקום לדרוש מהחרדים להתגייס באלפיהם בלי לדאוג למסגרות מתאימות שישמרו על זהותם ואורחות חייהם החרדיים.
לא כאן המקום לאקטיביזם משפטי, מוטה על ידי אידיאולוגיה חילונית דורסנית וגישת ייקוב הדין את ההר. זה אחד המקומות שבהם יש צורך בגישור ולא בהנחתות. פרט לכך ששופטי בג"ץ מעולם לא הוסמכו לבטל את חוקי הכנסת, ההתערבות שלהם בנושא הספציפי הזה פשוט מזיקה. אפילו במבחן התוצאה, די ברור שביטול חוק טל רק הסיג לאחור את העלייה שכבר החלה במספר החרדים המתגייסים. אבל שופטי בג"ץ, ביהירותם, סברו שדי בדפיקת הפטיש שלהם כדי לשים סוף לסיפור. בדיוק בגלל זה היה חשוב שתקום קואליציה שתשים בראש סדר העדיפויות שלה את בלימת התערבות השופטים בהחלטות המערכת הפוליטית. זה יהיה מאוד טרגי עם ההזדמנות הזאת תתמסמס דווקא בגלל התעקשות על קוצו של יו"ד במחלוקת שנוצרה מחדש על ידי בג"ץ, לאחר שהמערכת הפוליטית כבר פתרה אותה.
האשם העיקרי במערכת הפוליטית הוא אביגדור ליברמן. כמו בפרישתו ממשרד הביטחון ברגע הלא נכון ובאופן שהעניק לחמאס ניצחון פסיכולוגי, גם הפעם ליברמן התנהל כמו מבוגר לא אחראי שדבר לא מעניין אותו מלבד האלקטורט שלו. הוא הבטיח במערכת הבחירות לתמוך בממשלת ימין, אבל דאג שממשלה כזאת לא תקום. גם לאחר שהחרדים כבר הלכו לקראתו כברת דרך, האיש שקיבל חמישה מנדטים בלבד המשיך למרוט את עצביה של מדינה שלמה וסירב לגלות ולו מעט גמישות מצידו. דווקא האיש שדאג להעלות את אחוז החסימה בתואנה של הגברת המשילות ומניעת סחטנות פוליטית, הוכיח שוב שהוא אבי אבות הסחטנים הפוליטיים והמונע הראשי של הקמת ממשלה עם יכולת משילות. אם יש משהו טוב שיכול לצאת ממערכת בחירות מיותרת ומתסכלת, זו התקווה שבוחריו יענישו אותו. ואולי גם האפשרות שחמישה מנדטים ימניים שבוזבזו על בנט ועל פייגלין ימצאו את דרכם למפלגות שיעברו את אחוז החסימה.
החרדים מצידם גם עלולים לצאת נפסדים. מוטב היה להם להרכין ראש ולקבל באופן זמני את התכתיב של ליברמן, ובלבד שתקום ממשלה שתחוקק פסקת התגברות ובכך תסכל התערבויות עתידיות של בג"ץ, גם בנושא הגיוס וגם בנושאים אחרים בעלי משמעות דתית.
ולבסוף, גם נתניהו יוצא חבול מהסיפור הזה. הוא מרח זמן, לא הבחין בחומרת המצב ולא השכיל למצוא פתרון במשך חודש וחצי. הוכח גם ששתיית המנדטים שהנהיג, שחיסלה את הימין החדש, גרמה גם לאובדן היכולת שלו להרכיב קואליציה, למרות ההישג המרשים שאליו הגיעה מפלגתו. בפעם הבאה אולי הבוחרים יחשבו טוב יותר לפני שייענו לקמפיין הגעוואלד שלו.
על ראש שמחתנו
גם בחלוף 52 שנה ממלחמת ששת הימים, איחודה של ירושלים מחדש, גולת הכותרת של הניצחון הגדול במלחמה, עודנו שברירי ונתון תחת איום.
מהבחינה המדינית, הצעד החשוב והמשמח של ממשל טראמפ, שהכיר בירושלים כבירת ישראל והעביר אליה סוף סוף את שגרירות ארצות הברית, אינו נוגע בהכרח לעתיד מזרח העיר וממילא לאיחוד העיר. השכונות היהודיות הגדולות שנבנו מעבר לגבולות 67' כמו נווה יעקב, פסגת זאב, רמות, גילה והר חומה הן עובדה ישראלית מוצקה בשטח, גם אם לא זכו עדיין להכרה בינלאומית. פרט לכך, הכול עלול לעלות על שולחן המשא ומתן, אם יתחדש אי פעם.
גם במישור השלטוני, המצב קשה ברוב השכונות הערביות במזרח ירושלים. אכיפת חוקי מדינת ישראל רופפת, והרשות הפלשתינית מרחיבה ומעמיקה את שליטתה ואת גרורותיה. במקומות שיש בהם התיישבות יהודית משמעותית, כמו בעיר דוד וברובע המוסלמי, המתיישבים מביאים בעקבותיהם גם את המשטרה ואת השלטת החוק והסדר. בשאר אזורי מזרח העיר, האחיזה השלטונית הישראלית זקוקה מאוד לחיזוק.
וכאילו לא די בכך, מתפתחת בשנים האחרונות בירושלים גם בעיה דמוגרפית. ב-30 השנים האחרונות הורע המאזן הדמוגרפי בעיר, ואחוז האוכלוסייה היהודית ירד מכ-70 אחוזים לכ-60 אחוזים בלבד. במקביל, שיעור האוכלוסייה הערבית, שעמד לפני 30 שנה על פחות מ-25 אחוזים, מתקרב כיום ל-40 אחוזים. במצב הזה יש מי שמדברים על הצורך להיפרד משכונות מזרח העיר הערביות, כדי למנוע מצב שבו הערבים נוהרים לקלפיות בבחירות המוניציפליות וכובשים את השלטון בעירייה. אפילו אנשי ימין מובהקים העלו רעיונות מסוכנים כמו הפיכתן של שכונות מזרח העיר ליחידה מוניציפלית ערבית נפרדת עם עירייה משלה, תחת שלטון ישראל. אם המהלך הזה יתבצע חלילה, אין ספק שהוא עלול לקרב את היום שבו אותה עירייה ערבית נפרדת תהפוך לבירתה המזרח-ירושלמית של המדינה הפלשתינית.
הדרך לפתור את הבעיה הדמוגרפית בבירת ישראל היא להפשיר את הבנייה ליהודים בירושלים מקיפאונה. למרות הפריון והילודה הברוכה, האוכלוסייה היהודית בירושלים גדלה בקצב איטי למדי בגלל הגירה שלילית יהודית מהעיר. ואחת הסיבות העיקריות לכך שמספר היהודים שעוזבים את העיר עולה על מספרם של המצטרפים אליה היא בעיית הדיור.
ממשלות נתניהו בעשר השנים האחרונות יכולות לרשום לזכותן הרבה הישגים, אבל הקפאת הבנייה בירושלים היא אחד ממחדליהן החמורים. בימי שלטונו של ברק אובמה ממשלות ישראל התנהגו ברפיסות מחפירה כאשר נכנעו לתכתיב האמריקני, שהטיל הגבלות חמורות על בנייה יהודית לא רק ביו"ש אלא גם בירושלים. אבל גם בחלוף יותר משנתיים מאז הושבע הנשיא האוהד ביותר לישראל שהיה אי פעם בבית הלבן, נתניהו וממשלתו רחוקים מאוד מניצול מקסימלי של ההזדמנויות שמעניק עידן טראמפ. בירושלים, כמו ביהודה ושומרון, קצב הבנייה רחוק מלהשביע רצון ומלהתאים לגודל ההזדמנות ולחשיבות המשימה.
"ירושלים אומנם תיבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף", כתב רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי בעומק ימי הגלות, כשירושלים הייתה חרבה ושוממה מבלי בניה. נראה כי גם כיום, כאשר ירושלים בנויה ומאוכלסת אולי יותר מאי פעם, אנו זקוקים לעוד הרבה כיסופים ומוטיבציה כדי להעמיק ולבסס את אחיזתנו בה. אז לאחר שייפתר הסבך הפוליטי, ובין המשימות החשובות של הביטחון, הכלכלה או הפרחת הנגב, כדאי שהממשלה הבאה, לכשתיבחר, תדע להעלות את ירושלים על ראש שמחתה.
לתגובות: eshilo777@gmail.com