כשם שספר במדבר אינו מאופיין במקום מסוים כך גם המדבר אינו מקום מוגדר להיות בו. המדבר הוא המקום למי שבורח ומחמיץ את השעה. כך היה כאשר נסעו בני ישראל מהר ה', וחז"ל מעירים שעשו זאת כתינוקות הבורחים מבית הספר. אל הבריחה הזו הצטרפה החמצת השעה של חטא המרגלים עד שמתו במדבר כל אותו הדור.
ועל אף הבריחה נמשך והולך הר ה' יחד עם בני ישראל במסעם, בלב העם.
מה גורם לנו, בני האדם להחמיץ את השעה ולהימצא במדבר? הסיבה לכך היא בחינתנו את האדם הזמן והמקום כמספרים. הפיכת הרגעים והאנשים למספרים מעקרת מהם את ייחודיותם, וכך חולף הזמן וחולפים האנשים ללא משמעות ותוכן.
אם לכל אדם היינו קוראים בשם, וכך גם לכל שעה ולכל מקום, לא היינו מחמיצים אותם, לא היינו מאבדים את משמעות והתוכן של כל רגע השונה במהותו מהרגע האחר.
המפקד בו נספרים בני ישראל נקרא דווקא בשם 'מפקד' על מנת לרמוז לתפקיד. לא מדובר במספר כמותי אלא במספר השמות האיכותי, מספר בתוך משפחה, בתוך בית האב ובתוך השבט. אנחנו עם של שבטים וגוונים, וכל אחד ייחודי באופיו ובמהותו.
לעיתים האדם נולד לתפקיד לו הוא מיועד ולעיתים התפקיד מושך אליו את האדם ומתוך כך הוא מתאפיין בתפקידו החדש. כך היה בעניינו של שבט לוי, שמלכתחילה לא הוא שנועד לעבודת ה' אלא הבכורים, אך משום שהתייצב למאבק נבחר למשימה. יש מי שנבחר לתפקיד אך החמיץ את השעה ויש מי שעל אף שלא נולד לשם כך התקרב ונטל על עצמו את עול המשימה. לפעמים אדם מוסר את נפשו על התפקיד ובדיעבד הוא נבחר לאותו תפקיד.
לכולנו כמה תפקידים בעולמנו, תפקיד בבית, תפקיד בעבודה, תפקיד בחוץ וכו', והמכנה המשותף לכולם הוא השראת שכינה בעולם כל מקום בכל זמן ולכל אדם. גם כשאדם אינו בתפקיד הוא ממשיך לתפקד.
רגע כיסוי כלי המשכן הוא רגע בו אסור להביט בהם משום שזהו הרגע בו הכלי מפסיק לתפקד ככלי, זהו רגע מבלבל. גם כשאני לא בתפקיד עדיין יהיה לי תפקיד להמשך השראת השכינה במרכז מחנה ישראל לכל מקום בכל שעה ולכל אדם.
בחג השבועות המתקרב אנחנו קוראים את מגילת רות שהגיעה כגויה מאומה שאסור להתחתן איתה, ורק בזכות מסירות נפשה התקרבה והיא זו שנבחרה להוליד את מי שיושיע את עם ישראל ואת העולם כולו. עלינו להבין שיש תפקיד שנולדנו להיות בו אבל לעיתים אנחנו הם שיוצרים את התפקיד שלנו בעולם.