ידידים יקרים, אני מוסר את דברי גם למשפחתו של אברה מנגיסטו, שכמו יתר שבויינו ונעדרינו, לא נרפה עד שנחזירם - ונחזירם.
לפני חמישה חודשים, בבסיס חיל האוויר 'חצרים' בנגב, הייתי עד לרגע היסטורי: בין בוגרי קורס הטיס החדשים, שניצבו זקופי-קומה על מגרש המסדרים, היה גם סגן י' - הנווט הראשון שהוא בן למשפחה של יוצאי אתיופיה. לחצתי בחום את ידו של י'. בירכתי מעומק הלב את הוריו. זאת הייתה סגירת מעגל מרגשת מאין כמוה, כי אמו של י', רחל, הגיעה לישראל כנערה ב-1984. מאז שהיא זוכרת את עצמה - היא חלמה על ירושלים. חלמה - והגשימה.
רחל יצאה לדרך מגונדר עם אחותה הצעירה דליה. במשך שבועות הן צעדו ברגל - מאתיופיה לסודאן. רעבות וצמאות הן התקדמו בלילות החשוכים. בשעות היום, לאור השמש הלוהטת, הן הסתתרו. אבל גם כשהן חצו את הגבול לסודאן – התלאות לא הסתיימו. עברו עוד שלושה חודשים, בתנאים נוראים של צפיפות, רעב ומחלות. אימת מוות אפפה אותן. רבים מסביבן גוועו באפיסת כוחות. לילה אחד רחל ודליה קיבלו הוראה לעלות למשאיות, המשאיות שייקחו אותן אל המטוסים. שם טייסי חיל האוויר ואנשי זרועות הביטחון שלנו המתינו לאחיהם ואחיותיהם יהודי אתיופיה.
יד אחזה ביד, כתף נשענה על כתף, וכעבור כמה שעות נפתח פרק חדש בחייהם - במדינת ישראל. בחלוף השנים רחל הפכה לאחות בכירה בבית-חולים. סגן י', בנה, שומר מלמעלה על שמי המדינה שלנו, שומר על שמי ירושלים. הוא אמר שמסר אחד מרכזי מנחה אותו: "גדלתי בבית שמתעקשים בו, גדלתי בבית שלא מוותרים!'.
אחיי ואחיותיי, כולכם התעקשתם - וכולכם לא ויתרתם. לא ויתרתם 2,500 שנים. דור אחר דור פיעמה בכם התקווה לשוב מאדמת נכר, הביתה. קהילת 'ביתא ישראל' הפיחה בגחלת היהודית אש, אש של אהבת ציון, אהבת ירושלים של זהב, אהבת ארץ חלב ודבש. ילדים לא פסקו מלשאול את הוריהם: 'מתי כבר יגיע תורנו לצאת לירושלים?'. וכשהבשילו התנאים - זה קרה בשטף אדיר. אלפים נטלו בידיהם את מקל הנדודים - בתוכם רבים שנמצאים איתנו היום. זה לא היה מסע תענוגות, זה היה מסע ייסורים.
גיליתם רצון כביר והקרבה עילאית. חציתם מדבריות ונהרות גועשים, נאבקתם בחיות טרף ובשודדי דרכים, ידעתם מכאובים ופציעות, נפלתם קורבן לאלימות מזעזעת. אני שמעתי את הסיפורים, שומע אותם לאורך השנים, אכזריות שאין שנייה לה, ואולי האכזריות הגדולה ביותר – שנאלצתם להיפרד ביגון ובדמע מבני משפחה אהובים שכוחם לא עמד להם. בשפתיים יבשות וסדוקות הם לחשו מלה אחרונה: 'ירושלים'. מילה שהיא צוואה מחייבת.
המשכתם ללכת. ללכת לירושלים. בשבילם, בשבילכם, בשביל צו הדורות. היום כולנו דואבים על האובדן העצום. כולנו מוקירים את המחיר הכבד שיקיריכם ואתם שילמתם. לפני חמש שנים בדיוק הקמנו כאן אנדרטה, ממש פה, ל-1,379 הנספים בסודאן. היה לי הכבוד עם השר אקוניס והנשיא לשעבר פרס לחנוך את האנדרטה הזאת. אבל האנדרטה האמיתית זה אתם. המסע הציוני שלכם הוא פרק מרכזי במגילת התקומה הלאומית. איש לא יגמד את חלקכם בסיפור הגאולה של יהדות אתיופיה. זה נכון שנציגי המדינה סייעו לכם, אבל אתם הגיבורים האמתיים.
אני מתרשם, ידידיי, שיותר ויותר ישראלים מבינים זאת, ואני יכול להגיד לכם, כיוון שאני מדבר על כך מול קהלים מגוונים, אנשים צמאים לשמוע את הסיפור, הם צמאים לקרוא על מה שעברתם. בשבוע שעבר נמסר לי ספר חדש, ספר לילדים – 'המסע לאתיופיה בעקבות ביתא ישראל'. מה שמעניין במיוחד הוא שמחבריו הם בעל ואישה: יוסי ורותי נטוהון-טורצקי. משפחתו של יוסי עלתה מאנגליה. רותי נולדה באתיופיה, ועלתה ארצה ב'מבצע שלמה'. סבא-רבא שלה נפטר בדרך, וכמוהו עוד 30 איש מהמשפחה המורחבת. רותי ויוסי הם הורים מאושרים לחמישה ילדים – הם סמל מרגש לקיבוץ הגלויות. כל אחד מהם מביא מורשת ייחודית אל החיים המשותפים, וביחד נוצר השלם.
היה לי הכבוד כראש הממשלה להעלות אלפים רבים של בני העדה לארץ בכמה גלים, כולל בשנה האחרונה - ונשלים את המלאכה. וכן, היה לי הכבוד לבקר באתיופיה כראש הממשלה הישראלי המכהן הראשון. זה היה כל כך מרגש, כי מאז הביקור של מלכת שבא אצל שלמה המלך לפני 3,000 שנה, לא היה ביקור גומלין באתיופיה. אני צופה שיהיו עוד הרבה ביקורים, ואני שוחחתי על כך גם עם מנהיג אתיופיה הנוכחי שנבחר לאחרונה, אחרי שעברנו שם אסון גדול של נפילת מטוס ואובדן שניים מאזרחינו. ועם זאת אני יודע: יש גם מקרים אחרים. יש עוד עבודה לפנינו, כדי להבטיח את המשך ההשתלבות המוצלחת של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית. יש עוד הרבה עבודה לפנינו.