בלי לחץ

שבועות הוא חג החלב, אבל רק בגלל שקודם כול הוא חג החתונות. או כמו שהרווקות קוראות לו: חג הגלידה

דביר שרייבר , ג' בסיון תשע"ט

חתונה. אילוסטרציה
חתונה. אילוסטרציה
צילום: iStock

כולם יודעים ששבועות הוא חג החלב. אמרת שבועות, אמרת חלב. אמרת חלב, אמרת גבינה. אמרת גבינה, אמרת המון כסף לתנובה ושות' שהיו חייבות להעלות את המחירים אחרי הבחירות (לא אלה שיהיו, אלה שכבר היו. בעצם גם אחרי הבחירות הבאות המחירים יעלו) כדי להספיק לפתות אותנו במבצעים מטורפים של מוצרים שאנחנו בכלל לא אוהבים אבל חייבים לקנות כי שבועות, וחג החלב, זאת אומרת החג שחולבים אותנו.

מה שלא כולם יודעים זה שהמקור למאכלי חלב בשבועות הוא בכלל במנהג קדום לאכול גלידה, חלבית כמובן, רצוי עם כמה שיותר שמנת וקצפת ותוספות מנחמות בצד. וכל כך למה? בגלל עונת החתונות.

התקופה הזאת שבין ל"ג בעומר לי"ז בתמוז היא העונה הכי חמה מכל העונות החמות של חתן, כלה וחמות. לפני פסח עסוקים בניקיונות, אחר כך ספירת העומר אז אין חתונות עד ל"ג בעומר. אבל עם הל"ג מגיע גל אדיר של רומנטיקה ותמונות מרגשות של בחור צעיר כורע ברך לפני בחורה שמשחקת אותה מופתעת, בידו טבעת ועינה דומעת ("אנחנו יוצאים כבר שלושה חודשים, למה לקח לו כל כך הרבה זמן, למה?!"). המהדרין גם מוסיפים כיתוב בנוסח "היא אמרה כן!" (אולי כי היא שולחת לך רמזים מאז הדייט השני ואתה משחק אותה קשה הבנה, כלומר גבר?), "בנות, אתן לא מאמינות!" (מאמינות, מאמי, מאמינות. דאגת שיראו את הטבעת מכל זווית אפשרית), "אז זהו, גם אני נפלתי" (אין לך מושג אפילו כמה) ו"הוא עשה את הצעד!" (איזה צעד, הוא כולו ברכיים). כל יום שומעים על עוד וורט, אירוסין, חינה, חתונה, וזה מבורך מכל כיוון שמסתכלים על זה. כי אל"ף, שירבו שמחות בישראל. ובי"ת, זה מצוין ליצרני הגלידות.

כי מה שאתן לא תמיד לוקחות בחשבון, בנות, זה שעל כל אחת מכן שמתארסת יש לפחות עשר שעדיין לא. ומתוך העשר האלה לפחות שמונה הן בנות 19, מה שאומר שכל העולם ואשתו, בעיקר אשתו, פוזלים לכיוונן כדי לראות איך הן מגיבות לבשורה ואם הן לחוצות, אם כן אז כמה, ואם לא אז למה.

גבירותיי הצעירות, אתן יכולות לספר עד מחר בבוקר שאתן בכלל לא נלחצות, ושיש לכן עוד הרבה תוכניות להספיק לפני החתונה, ושצריך למצוא את החצי השני בנחת, ושלכל סיר יש מכסה, אם הוא עדיין לא עף מהלחץ של הקיטור המבעבע. בסופו של דבר כל בחורה היא בל"חית (בחורה לחוצת חתונה), כל בחור הוא בש"ל (בחור שונא לחץ, כלומר ממש לא בשל), וכל אמא ממש לא רוצה להלחיץ, אבל הבת של קופרבוים יוצאת עם מישהו כבר חמישה שבועות, בעוד הבת הפרטית שלה עדיין תהיה רווקה בשבועות.

בעיתו ובלחצו

לחץ, זה שם המשחק. הרי מגיל שלוש אנחנו מרגילים את הבנות שלנו להתחפש בפורים לכלות (או לנסיכות, שזה בסך הכול כלה במסווה), בבת מצוות הבנות שרות לבת ה-12 בשיא הטבעיות "אצל רותי ב-ק-ר-ו-ב", וכל נערה שאומרת דבר תורה באולפנה זוכה לערב שירה שלם שבמרכזו הלהיט האלמותי "מתי נראה אותו שובר ת'כוס, מתי נראה אותה עם כיסוי ראש, מתי נראה אותה עם עגלה, מתי נראה אותה עם שיירה". כלומר בעגלה ובזמן קריב, אבל בלי לחץ, נשמה.

שלא לדבר על המורות באולפנות, שיש להן שלושה אתגרים מרכזיים בסדר עולה: לחנך בנות ישראל נאמנות לעמן ולמולדתן, להביא את התלמידות להצלחה בבחינות הבגרות ולהכין אותן כראוי לחיי הנישואין. חצי מהמורות מתחילות כל משפט שני במילים "כשתמצאו את האחד...", והחצי השני אומרות שבהחלט מוקדם לדבר על חתונה בגיל 17, עדיף לחכות שנה-שנתיים. יש גם מורות שנורא אוהבות לספר על המשפחות הפרטיות שלהן ומזכירות כבדרך אגב שרווקה זה מלשון ריק, אבל בלי לחץ. כל דבר בעיתו ובזמנו, לכל סיר יש מכסה וכל דבר צריך להתבשל בקצב שלו. יש כאלה שמתאים להן להתחתן בגיל צעיר, ויש כאלה שלוקחות את הזמן ומתחתנות יותר מאוחר, לפעמים בגיל ממש מבוגר, 23 אפילו.

אז מה הפלא שכולן גדלות להיות בל"חיות שמתבשלות בתוך סיר שבאמת יש לו מכסה, אבל הסיר הזה הוא סיר לחץ. וכשמגיע חג השבועות כל הבל"חיות רוצות להיות רות, ושיבוא גואל בשם בועז (אפשר גם שם אחר) ויסדר את כל העניינים, כולל הסיפור המסובך הזה עם החליצה והנעל והרמיזות העדינות לסינדרלה, שגם היא הייתה בל"חית לא קטנה, ושישירו לה עוד פעם אחת "אצל רותי בקרוב" אבל הפעם רות סוף.

כל מהותו של חג השבועות צועק חתונה: בועז ורות, שיבולים כורעות ברוח כחתן לפני חמותו, מעמד הר סיני, ענפי דקל שמציבים בתוך בית הכנסת בצורת חופה, מאכלי חלב צחורים כשמלתה של כלה, בקיץ הזה תלבשי לבן שמתנגן ברקע הרבה יותר מדי בהגזמה. וכל דקה מישהי מודיעה שהיא מאורסת ומציגה שמלת כלה הורסת, בעיקר את החברות הבלח"ציות (בלי לחץ) שמנסות לשמוח בשמחתה ולשמור על רוגע, כי מה כבר יש פה להילחץ, אז מה אם כל מה שקורה סביב חג השבועות צועק לה תחשבי מחשבות בהירות, אולי תקבלי מכתב אהבה אולי נעשה בחירות (תודה רבה באמת, ביבי), אני אבחר בך ואת בי תבחרי ויהי חלקך עם הכלות, וכל מי שפוגש בה אומר לה: שמעת שזו וזו התארסה? בקרוב אצלך!

"תודה", עונה הבלח"צית, "בעיתו ובזמנו".

"בוודאי", אומרים לה כולם, "בלי לחץ. בלי לחץ! בלי לחץץץץ!!!!!"

מה כבר נשאר לבלח"צית הצעירה לעשות? או לפרק לגורמים את כל העולם ואשתו, בעיקר אשתו, או לפרק דלי של בן אנד ג'ריז בטעם שמלת כלה ואגוזי בל"ח. או לקצוף, או להוסיף קצפת. ועם כל כפית להזכיר לעצמה שהיא עוד צעירה, ויפה, וחכמה, וזו לא היא, זה העולם שקצת מאבד לפעמים פרופורציות.

עד שמישהו אומר לה: "תאכלי מהר כי הגלידה נמסה. את יודעת, אנחנו לא נהיים צעירים יותר".

ואז הפצעים נפתחים מחדש, וצריך לגרום להם להגליד. בגלל זה, לתרופה הכי טובה קוראים גלידה. ואוכלים אותה בשבועות עם חלב, ושמנת, וגבינות, וכל שאר המוצרים שתנובה ושות' דוחפים אותנו לקנות עכשיו ומהר ולא לחכות. אבל בלי לחץ.

דברו על לב ירושלים

יום יבוא, בני, וביום ירושלים ידברו בשבחה של ירושלים ולא כמה היא ענייה, מסוכסכת ומלוכלכת. עוד יבוא היום, בני, עוד יבוא.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com