צעירים חסרי תורה

רבים מבוגרי החמ"ד מעידים על ירידה רוחנית מאז שיצאו לאקדמיה, אבל נתון נוסף מגלה כי בקרב הלומדים תורה בקביעות יש התחזקות.

יוני רוטנברג , ג' בסיון תשע"ט

צעירים חסרי תורה-ערוץ 7
אילוסטרציה (למצולמים אין קשר לכתבה)
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

באחד מלילי החמישי האחרונים, במהלך נסיעה משותפת, שח לי חבר רווק שלומד במכללה ירושלמית: “למעשה, די הפסקתי להתפלל.

יש לי הרבה שאלות שמציקות לי, ואין לי כתובת כדי לשתף בהן. בתקופת הישיבה אף פעם לא הרגשתי צורך להתחבר יותר מדי לרבנים, החברה מסביב הספיקה לי, לא יצרתי קשר משמעותי עם אחד הרבנים. היום, כשאין לי מסביב את החממה של הישיבה, אני מרגיש צורך בדמות כזאת, אבל קשה לי מאוד למצוא".

הדברים האלה, שאמר לי אותו חבר באופן ספונטני לחלוטין, משתקפים אחד לאחד ממחקר חדש שמתפרסם כאן לראשונה. במחקר, שערך הארגון הצעיר "שבילי נעם", מתפרסמים נתונים לגבי האתגרים והצרכים התורניים של בוגרי מוסדות הציונות הדתית, שיצאו ללימודים אקדמאיים ולעבודה. המחקר נערך בקרב 390 בוגרי ובוגרות החמ"ד בגיל 35-22, כשהם מתחלקים בשווה בין ההגדרות השונות על הרצף הדתי. ההגדרות "חרד"לי" ו"דתל"ש" לא נסקרו במחקר, כך שיש להעריך שהוא מייצג נאמנה את המיינסטרים הדתי-לאומי.

הנסקרים נשאלו בשלב הראשון עד כמה שמירת תורה ומצוות חשובה להם. בתשובה לשאלה הזאת, 83 אחוזים הסכימו או הסכימו מאוד ששמירת תורה ומצוות חשובה להם, והיתר הביעו הסתייגות או התנגדו לחלוטין. עם זאת, כאשר נשאלו על המימוש של השאיפה הזאת, עלו נתונים שונים לגמרי. על השאלה האם במהלך השנים שאחרי המסגרות הדתיות הם התחזקו או נחלשו בשמירה על אורח חיים דתי, 31 אחוזים ענו כי נחלשו לעומת 26 אחוזים שהתחזקו. היתר העידו על עצמם כי לא השתנו.

אך הנתון המעניין במחקר, ואולי המרכזי בו, מתאר התאמה בין שמירה על מסגרת קבועה של לימוד תורה ובין מגמת התחזקות בשמירה על אורח חיים דתי. לשאלה "האם אני לומד/ת תורה?” 44 אחוזים ענו תשובות המשקפות העדר קביעות של לימוד או חוסר לימוד גורף, ולעומתם רק 24 אחוזים העידו על עצמם כמי שקובעים זמן ללימוד תורה, או אפילו מקדישים חלק מרכזי ביום לשם כך. כשפילחו החוקרים את התשובות הללו לפי העדויות על המצב הכללי של שמירת המצוות, התגלה כי בקרב הקובעים עיתים לתורה – אחוז ה"מתחזקים" מאמיר ל-48 אחוזים לעומת 13 אחוזים בלבד שדיווחו על החלשות. 39 אחוזים ענו כי לא חל אצלם שינוי משמעותי בתחום שמירת המצוות. בקרב אלה שאינם מקפידים על לימוד, הנתונים כמעט הפוכים – אחוז הנחלשים עולה עד לכדי 50 אחוזים, ולעומתם רק 11 אחוזים חשו התחזקות, והשאר לא חוו שינוי.

"הישיבות והמכינות תמיד התרגלו להכין את הבחורים שלהן לצבא, כאילו זה האתגר", מסביר אביחי איתם, שמוביל את קהילת הסטודנטים "אורות אלירז" בפסגת זאב. “זה היה נכון אולי לפני עשר שנים. בפועל, היום הצבא מתחשב בדתיים, ועוטף אותם עם כל הצרכים שלהם. מעבר לזה, בצבא אתה מוכרח לעמוד בסטנדרטים, זה שחור ולבן, אם אתה דתי, אז זה בהכרח שלוש תפילות ביום ופטור זקן וכל מה שצריך. אם אתה לוחם, אז גם בנות לא תפגוש בצבא".

לעומת זאת, ממשיך ומסביר איתם, החיים בתוך החברה הישראלית של 2019 מזמנים התמודדות קשה פי כמה לסטודנט הדתי. “פתאום אתה נפגש עם בנות ונמצא איתן כל יום באוניברסיטה. אתה שומע את הפרופסור, שמבחינתך הוא גאון הדור שגם הציון שלך תלוי בו, והוא מרצה לך על ערכים מנוגדים לחלוטין למה שגדלת עליו. ומעבר לכל זה, במוסדות האקדמיים יש הווי חברתי מאוד חזק, ואתה לא יכול להרשות לעצמך לא להיות חלק ממנו. כל זה יוצר לבוגרי הישיבות והמכינות מציאות שמביאה למשבר וירידה רוחנית".

שינוי כבר בישיבה

היוזמה של איתם, כמו גם יוזמות נוספות בתחום, יושבת בדיוק על הנקודה הזאת. “החינוך שהבוגרים קיבלו בישיבות ובמכינות הוא לא חיסון ששומר עליהם לאורך כל הדרך", אומר שמוליק וינברגר, רכז תוכנית בית המדרש של "שבילי נעם" בירושלים. “המסגרת הדתית צריכה להמשיך גם בתקופת הלימודים והעבודה. אנחנו רואים את הצורך בפעולה בשני מישורים: גם החיבור הקבוע והרציף לתורה, לא חשוב מה לומדים וכמה – העיקר לשמור על הגחלת, וגם השתייכות לקהילה שמחוברת לערכים האלה. זה אומר כפרי סטודנטים שמתבססים על הקהילה של בית המדרש. שיהיו בסביבה תומכת ולא בתוך הביצה".

'שבילי נעם' היא יוזמה חדשה וצעירה בתחום. השנה הוקם במסגרתה בית המדרש לסטודנטים, ובו לומדים 25 סטודנטים ירושלמים, אך בארגון חושבים בגדול. המטרה מבחינתם היא רשת של מוסדות כאלה, שתיתן מענה לסטודנטים דתיים בכל מקום בארץ. חלק מזה הוא ניסיון ליצור שיתוף פעולה בין כל המסגרות הקיימות, ולהוות ארגון גג עבורם. זה מתחיל כבר בשבוע הבא, בכנס "מחוברים" הראשון שארגן "שבילי נעם", ואליו יגיעו נציגים מכל ההתארגנויות הקיימות כיום.

אחת מהתוכניות הוותיקות בתחום היא תוכנית 'שילובים' של ישיבת הר ברכה. בעיני יזהר אשור, רכז התוכנית, המענה לסטודנטים הוא רק חלק מתפיסת עולם רחבה יותר. “לטעמנו צריך לחנך כבר בתקופת הישיבה שעולם המעשה צריך לכבד ולהוקיר את התורה, אך במקביל גם התורה מכבדת ומוקירה את עולם המעשה", הוא מסביר, “באופן הזה, הבוגר שלנו לא יוצא מעולם אחד ועובר לעולם אחר, אלא ממשיך לחיות בצל עולם התורה".

השיטה של הר ברכה ארוכת טווח וכוללנית. “יהודי צריך לקבוע את מקום מגוריו ליד מקור של תורה", אומר אשור, “זה המתכון לשמירה על קשר עם עולם התורה. הסטודנטים באים לפה לא רק בשביל להעביר את השנים של האוניברסיטה, אלא כדי להשתקע בקהילה שבמרכזה לימוד התורה. זה חלק מדרך חיים, לא רק פתרון זמני".

מעמד האישה במקום "קצות"

נתון נוסף שעולה מהמחקר, ומחזיר אותנו לשיחה עם אותו חבר, נוגע בצורך לקשר עם דמות תורנית. מקרב המשתתפים במחקר, 50 אחוזים הביעו רצון לקשר עם דמות תורנית מלווה. עם זאת, 35 אחוזים מאלו שהביעו רצון לקשר, העידו על עצמם כי אין להם קשר כזה. “אני פוגש אנשים שכמהים לקשר כזה", אומר אביחי איתם, “אני לא מדבר פה על בחורים תורניים ודוסים, זה לא הסוג שנמצא אצלי. אני מדבר על בחורים שנחשבים ל'לייט' או פחות".

האתגרים המתחדשים שעומדים בפני אותם סטודנטים, כפי שתיאר איתם, משתקפים היטב גם בנתון נוסף שעולה מהמחקר. כאשר נשאלו הצעירים אילו שאלות מטרידות אותם במיוחד כדתיים, הנושא המטריד ביותר – ובפער גדול – היה מעמד האישה. אחריו הופיעו "דת ומדינה" ו"היחס ללהט"בים". ניתן לראות בבירור כיצד הנושאים שמככבים בשיח הציבורי החילוני הופכים לשאלות המטרידות ביותר בקרב הדתיים.

"מי שמחפש ללמוד בבא מציעא עם קצות החושן לא כל כך ימצא את מקומו אצלנו", אומר איתם. “אנחנו משקיעים את הזמן בלימוד של הזווית התורנית לנושאים הבוערים, מעמיקים קצת בפילוסופיה והגות בתחומים האלה. המטרה שלי היא שהסטודנט יחזור לאוניברסיטה כשהוא לא מתערער מכל מילה של המרצה או החברים ללימודים, שיש בידו תשובות שמשאירות אותו יציב בעמדתו".

ועוד הערה לסיום: בעוד שבקרב הבנים אנו מדווחים על התעוררות מסוימת לנושא, מסגרות לבנות הן כבר עניין נדיר יותר. בהר ברכה אמנם פועלת מסגרת כזאת, וייתכן שגם במקומות נוספים, אך באופן השוואתי המסגרות לסטודנטיות מועטות. המחקר שפרסמנו כאן נערך בקרב בנים ובנות בשווה, ומעיד על מצוקה שווה בקרב המינים. ציבור הסטודנטיות עדיין ממתין לאדם שירים את הכפפה.