מי מפחד ממשפט התורה?

המשנה ליועמ"ש לשעבר, פרופ' נחום רקובר: "מי שחושש מהמשפט העברי אין לו שיג ושיח בתחום. השופטים היהודים היו נס ופלא לכל העולם"

חגית רוזנבאום , ג' בסיון תשע"ט

מי מפחד ממשפט התורה?-ערוץ 7
"משפט התורה יביא לעולם את האושר הגדול ביותר". בית דין לממונות
צילום: מרים צחי

אפילו הטלית המהודרת שהוענקה השבוע לנתניהו בטקס יום ירושלים בישיבת מרכז הרב לא הצליחה להתחרות ברייטינג שהביא לאירוע ח"כ בצלאל סמוטריץ'.

קריאתו לכינון משפט התורה במדינת ישראל נגעה בעצב החשוף ביותר של החברה הישראלית. רבים במגזר ומחוצה לו היו כה עסוקים בלנזוף בו על איבוד תיק המשפטים או לאיים עליו שלא יזכה בו, עד שלא היה מי ששת ליבו לעובדה שלראשונה מנהיג פוליטי מצהיר בקול צלול מהי הליבה האידיאולוגית של חזון הציונות הדתית המקורי, כפי שהתווה הרב קוק זצ"ל.

בין כל הממללים השבוע על ה"איום" שיטיל כינון של משפט התורה במערכות המדינה, דווקא אלו שמבינים בתחום וחוקרים אותו לעומק לא הצליחו למצוא סיבה לפחד. הרב ד"ר רצון ערוסי והרב עדו רכניץ, שניהם חוקרי משפט עברי, פרסמו מאמרים אשר מגבים את דבריו של סמוטריץ'.

מי שהוביל את חקר ויישום המשפט העברי במשרד המשפטים ואף זכה על כך בפרס ישראל הוא פרופ' נחום רקובר. בשיחה שקיימנו איתו השבוע, הוא אינו מבין על מה המהומה. בטון שקט אך נחרץ הוא קובע: "זו בשורה טובה ביותר, זה מה שיביא לעולם את האושר הגדול ביותר".

את דברי החוששים ממערכת משפט תורנית שתפגע בזכויות אדם, הוא דוחה בתוקף: "כל מי שחושש הוא מי שאין לו שיג ושיח מה זה משפט עברי. שילמדו ויראו שזה לא כך. הם נעדרי תבונה. יש היסטוריה יהודית של מאות אלפי פסקי דין שמתווים את הדרך. לא מדובר בפסוקי התורה שמתפרשים בדרך קראית, אלא על ידי התורה שבעל פה. זו תורת חיים. השופטים היהודים היו נס ופלא לכל העולם במשפטים שלהם".

אז האם עלינו לייחל לשר משפטים שיחדש את משפט התורה? לפרופ' רקובר התשובה ברורה: "אנחנו לא רק מייחלים לזה, אנחנו גם דורשים שזו תהיה עמדתו".

מחיר ההסללה

"כואב לה שלא אכפת להם ממנה. כואב לה שהיא מרגישה סוג של בגידה. היא ראתה אותם כמשפחה - מה שאין לה בעצם, כי היא חיילת בודדה. כואב לה כי זרקו אותה לכלבים. כואב לה לחשוב על זה שיותר לא תוכל לחזור לענף הספורט. כואב לה לדעת שהיא צריכה לעבור ניתוחים בגלל שרצתה להיות לוחמת, ורק החמירו את המצב שלה. ובעיקר כואב לה להיות לבד בסיפור הזה". במונולוג הנוקב הזה משתפת מיכל (שם בדוי) בתהליך המייסר שעברה חברתה, לוחמת בגדוד המעורב 'אריות הירדן' שבבקעה.

לפני כשלושה שבועות הדהד בכותרות סיפור התאבדותה של לוחמת קרקל, חיילת בודדה אף היא – מיכאלה לויט, שעלתה מארצות הברית כדי לשרת בצה"ל. נסיבות ההתאבדות אומנם עדיין לא ברורות, אך הפרשה עוררה מחדש את הדיון על שילוב לוחמות ביחידות הקרביות בצה"ל והתאמתן המנטלית לתפקיד.

מיכל מכירה מקרוב את הקשיים שחוות הלוחמות דרך חברתה, שכאמור גם היא חיילת בודדה במדים. "החלום שלה היה להתגייס ללוחמה", היא מספרת על חברתה, "כשהתחילו האימונים היא קיבלה נעלי חי"ר שקטנות עליה בשתי מידות. במסעות הרגליים שלה דיממו, אבל היא לא ויתרה. חצי שנה חלפה עד שמישהו שם ניאות לטפל בצרכיה והחליף לה נעליים, אבל גם החדשות לא התאימו לה. בקשותיה נתקלו ביחס זוועתי מהמפקדים, והפציעות שלה החמירו. נגרם לה נזק פיזי בלתי הפיך: בלט דיסק, פציעות בלתי הפיכות בברכיים, בעיות חמורות בקרסוליים, שיבוש בכף הרגל, התכווצויות נוראיות ברגליים ושיתוקים חמורים".

מיכל מספרת כי כשחברתה קיבלה המלצות טיפול מרופאים ואורתופדים, רופאת הגדוד סירבה לתת לה אפשרות לביצוע הטיפולים, בטיעוני עלות וקשיי נגישות. "מרוב כאבים היא צרכה בקבוקי אופטלגין כמו מים, וזה לא עניין אף אחד. היא באה לצבא בקטע טוב, הכי שמחה ומאושרת. אבל אחרי היחס שקיבלה מהמפקדים היא הפכה לחרדתית וחסרת ביטחון. לפני הצבא היא הייתה ספורטאית מצליחה ובריאה לחלוטין. עכשיו היא במצב שבגלל הפציעות יש לה קטעים של ניתוקים וחוסר איזון, והיא פשוט מוצאת את עצמה נופלת על הרצפה".

בעקבות מקרה ההתאבדות האחרון ומקרים נוספים שאירעו לפניו, מספרת מיכל כי חברתה פנתה למפקדת והתריעה בפניה שגם היא עלולה להגיע למעשה כזה בעקבות מצבה, אולם המפקדת הגיבה גם לכך בשוויון נפש. גם בקשתה לראות קב"ן נענתה רק לאחר תקופה ממושכת. "היא מרגישה כל כך לבד, ומתחננת שמישהו יעזור לה", חותמת מיכל, בקול שמסגיר את סערת רגשותיה.

כבר 11 שנים מלווה שפרה שחר מקרוב סיפורים כמו זה האחרון וכמו סיפורה של מיכאלה לויט ז"ל. תחת ידיה של שחר, מנכ"לית עמותת 'בית חם לכל חייל' אשר מלווה גם חיילים בודדים, עברו קרוב ל-50 אלף חיילים שפנו לעמותה במהלך השנים. שחר פגשה לא מעט מצוקות נפשיות ופיזיות אצל חיילים, בתוכם גם לוחמות מהגדודים המעורבים. היא מדגישה כי אינה מזדהה עם השקפה דתית או עם אג'נדה אנטי-פמיניסטית, ואף מצהירה כי היא לחלוטין לא מתנגדת לגיוס בנות לצה"ל, אבל באותה נשימה היא אומרת נחרצות: "אני חושבת שבנות לא צריכות להיות לוחמות. בטלוויזיה תמיד יראו לך את האחת שהצליחה מאוד, אבל אני מכירה הרבה בנות שהתגייסו לקרקל ונשרו או סיימו מאוד מבואסות. משהו לא טוב קורה שם. עוד לא הכרתי את אותה מאושרת". עם זאת היא מדגישה כי תלונות על קשיים הגיעו אליה גם מלוחמים בגדוד.

שחר טוענת כי לקרקל הולכות בנות שלא התקבלו לתפקידים טובים יותר, "ואז תופסים אותן בנקודת החולשה ואומרים להן: לא התקבלת? לכי להיות לוחמת שלוש שנים, כמו גבר. אגב, בלי שכר נוסף כמו של גבר. זו אפליה ועוול נוראי. רובן מתחרטות אחרי תקופה קצרה, אבל הן כבר נכנסו ללופ וצריכות לסיים מסלול".

לפני כשלוש שנים, בעקבות לחצים שהופעלו, ובהם גם פניות של עמותת 'בית חם לכל חייל' לנציב קבילות החיילים, שופרו מעט התנאים ללוחמות והותאמו לצרכיהן הפיזיים, כך שמספר הקבילות הרפואיות ירד. אבל שחר אומרת כי עדיין לא נסתם הגולל על קשייהן של הבנות. "מנצלים צינית את הבנות האלה. לא במקרה יש שם מסה עיקרית של בעיות ת"ש. פניתי למפקדים לגבי בנות שהיה להן קושי, ולא הייתה אוזן קשבת. אני מניחה שיש שם יוצאים מן הכלל, ויש את אלה שמצליחות והפמיניסטיות יתהללו בהן. אבל אני מכירה הרבה מקרים ולא קונה את זה. בת נורמטיבית, טובה וחזקה, עם עבר ועתיד, לא מגיעה לקרקל מבחירה".

במו ידיה

החל משבועיים לאחר חג הפסח מתחילה הרבנית פועה שטיינר בפרויקט אפיית עוגות שנמשך כמעט חודש שלם, עד חג השבועות. סיפורן של העוגות לשבועות מתחיל עשרות שנים אחורה, כשהרבנית שטיינר, בתו של הרב שלמה מן ההר, הייתה נערה ירושלמית. לא היו אז שיעורים לנשים בליל שבועות, היא מספרת, כך שהחג מבחינתה היה קידוש וסעודה בערב, בלינצ'ס גבינה בבוקר וסעודה נוספת, בעוד אביה הרב יוצא ובא ללימוד תורה במהלך החג כולו. "מה איתי? החג שלי הוא רק אוכל? זה מתן תורה?" הצטערה. תחושת ההחמצה ליוותה אותה גם אחרי שהתחתנה, בשנים שבהן כבר נפתחו שיעורים לנשים בשבועות אבל הטיפול בקטנים מנע ממנה להשתתף בהם.

לפני 42 שנה עברה עם בעלה, הרב חיים שטיינר, מבכירי רבני מרכז הרב, להתגורר ברובע היהודי. מאז ועד היום השתרש אצלם המנהג שתלמידי הישיבה ורבניה שמגיעים לתפילת הוותיקין המפורסמת של שבועות בכותל, עולים אליהם לקידוש ודברי תורה לאחר התפילה. מספר הבאים הלך וגדל עם השנים, ועריכת הקידוש גזלה ממנה גם את הזמן לשיעור האחד שהתחילה ללכת אליו בליל שבועות. שוב מצאה את עצמה תוהה: גם עכשיו שבועות מסתכם אצלי רק באוכל? אבל הפעם הייתה לה תשובה: זה לא סתם עסק באוכל, אלא הכנת אוכל לבחורים שלמדו תורה כל הלילה.

"פעם אחותי שאלה אותי: אולי לא תאפי כל כך הרבה עוגות? יש היום עוגות נהדרות במאפייה, את אפילו יכולה לקנות אותן חתוכות ומסודרות יפה. למה לטרוח? אמרתי לה: אני לא רוצה להפסיד את המצווה. אני רוצה להגיש בעצמי עוגות טובות וטעימות ומסודרות יפה לבחורים שלמדו תורה", היא מסבירה. "אם ה' גלגל אותי לפה – זה מה שאני צריכה לעשות".

לתגובות: Hagitr72@gmail.com