שמי יצחק לקס, בן 37, אבא לחמש בנות ובן, לפני שנה פחות שבוע קרה לנו הנורא מכל, שלומציון בת כמעט 4, טבעה בכנרת.
בשני רגעים של ... (אין לי שם לרגעים הללו) חרב עלינו עולמנו. כדי שתבינו מה הכוונה במשפט הנ"ל אשתף אתכם בתחושה אחת שתסביר זאת. מאותו יום בכל רגע או אירוע הכי הכי שמח שיש לנו, אנחנו חווים את החוסר שלה.
זה אומר שלעולם לא נהיה שמחים לגמרי. שאין מציאות בה "נשכח".
ב"ה אין לכם מושג איך אפשר לחיות בתחושה הזו. אבל לא באתי לגרום לכם צער או מועקה בערב חג, רציתי לדבר איתכם על הילדים שלכם.
לאחר המוות של שלומציון, היה לנו סיוט להיכנס למים או בריכה וכנראה שאנו לא נכנס או נתקרב לכנרת מבחירה. אבל ברוך ה' לאט לאט אנו עושים סוג של התפייסות עם בריכות וכדומה.
ביום שישי האחרון הלכתי לבריכה בישוב, נכנסתי לבריכה ואחרי שלוש דקות לא יכולתי לסבול ויצאתי. עליתי לגדה וקראתי למציל והראתי לו ילד בן ארבע או חמש נתלה על אחיו בן החמש עשרה כאשר אחיו מנסה ל"הרגיל" אותו למים והילד מידי פעם מחליק כולו למים. הראתי לו אבא עם שני ילדים עד גיל חמש בתוך המים כאשר כל אחד מהם מושך לכיון אחר. והמציל אכן הוציא אותם מהמים.
אולי אני קצת מגזים כי אני רגיש מאוד, אבל בנושא הזה כדאי להגזים... לא הייתם רוצים להיות בנעלים שלי.
אל תגידו "אי אפשר לחיות כך. לדאוג כל הזמן", כי לחיות כמו שאני אישתי ומשפחתי חיים, לא כדאי לכם לחיות. תגזימו בשמירה על הילדים שלכם ולא תחיו כמונו.
בבקשה בבקשה, אבא ואמא, אח ואחות, שנה שעברה קיפחו כחמישים ילדים את חייהם בטביעה, אל תגידו לי זה לא יקרה, תזהרו מאוד מאוד, זה שווה את החיים של הילדים שלכם ושלכם.
בכאב עצום
יצחק לקס