הייתי בן שמונה או תשע כשהלכתי עם אמי ואחי הגדול לקולנוע מקסים התל אביבי. באותם ימים, בזמן חופשת הקיץ, הנהיג בית הקולנוע מבצע אטרקטיבי לשעות הבוקר: שני סרטים בכרטיס אחד. אנחנו הגענו בשביל הסרט הראשון, 'סופרמן' עם כריסטופר ריב, סרט גיבור-העל הראשון שלי. לומר שהעיניים שלי לא נצצו? נצצו. שלא טרחתי לצפות בכל סרטי ההמשך? טרחתי. אפילו רכשתי כרטיס ל'סופרמן 4' האיום והנורא כשהייתי בן 17. לקח לי זמן להבין שקומיקס זה כבר לא בשבילי, שאני אורח לא קרוא במסיבה נוצצת של ילדים. וככל שהזמן עובר וסרטי גיבורי-העל מתפתחים ומשתכללים – גם פער הגילים מתרחב והעניין שלי בז'אנר הולך ופוחת. אז איפה הבעיה? זהו, שאני לא מסוגל לשחרר. שוב ושוב אני מנסה את מזלי מול המסך, כמו לווייתן שאיבד את חוש הכיוון. פעם זהו באטמן ופעם ספיידרמן, פעם דוקטור סטריינג' ופעם קפטן אמריקה. ואיך אוכל להחמיץ את וונדרוומן שלנו? שלא לדבר על היקומים הקולנועיים, בעיקר זה של אולפני מארוול, אותו יקום מרהיב שבו חיים יחד בכיף כל גיבורי-העל של אותה חברת קומיקס. וככל שהגיבורים רבים יותר והאקשן מסחרר יותר, כך המוח שלי קהה יותר והעיניים מזוגגות יותר. איזה סרט של הנוקמים אני רואה עכשיו? לא משנה, מה כבר ההבדל. לא פשוט להודות ביחס המסויג שלי לז'אנר, בוודאי לא בפני חבריי לרשתות החברתיות. זה בערך כמו לומר לביביסטים שראש הממשלה עשה פעם טעות. בפיד שלי בפייסבוק זוכים סרטי גיבורי-העל להערצה השמורה, ובכן, לגיבורי על. גם סוגת האימה פופולרית בקרב החברים הווירטואליים. אלא שבניגוד לסרטי אימה מדממים, שאליהם יש לי קושי פיזי להתקרב, את האהדה לסרטים מבוססי קומיקס אני יכול להבין. הם מושקעים, מרהיבים, מבדרים, עתירים ברעיונות מבריקים ובמסרים פוליטיים ועושים כבוד למקור המאויר. אה כן, והם עשויים גם לעורר ריגוש והזדהות, אם הגיל המנטלי שלכם הוא 15. כמו רבים מסרטי הקולנוע העכשווי בכלל. מבחינתי, צפייה בסרטים האלה משולה לצפייה במשחקי מחשב. הם מושכים את העין ומעבירים את הזמן, אבל לא עושים לי כלום. התסריטים משויפים אך צפויים, מרובי קלישאות ומעוטי שנינויות, ההומור לרוב מתאמץ ומקרטע, במידה שהוא קיים, וברבות מסצנות האקשן קשה להבין מה קורה, איפה הגיבורים ומה התפוצץ הרגע לכל רוחב המסך. בנוסף לכך, לא כל גיבורי העל מעוררי הזדהות רבה. כולנו רצינו להיות חזקים ולעופף כמו סופרמן. בדומה לסטיב אוסטין הטלוויזיוני – סופרמן הוא יצור אנושי כמונו, רק חזק, מוכשר ויפה יותר. ספק אם מישהו מאיתנו היה רוצה לשלוף טפרים או להתעסק בקורי עכביש כמו גיבורים אחרים. ומדוע עלינו לייחל לבואם של יצורים משוריינים כמו איירון-מן או הפנתר השחור? סליחה, אבל מערכת כיפת ברזל יש גם לנו. קולנוע מקסים כבר לא קיים. גם אמי ואחי אינם, ואפילו סופרמן הפך למשותק עד יום מותו. יותר מדי קריפטונייט כנראה. אבל אפילו כעת, כשאני מסוגל לראות את העשור השישי בחיי בלי משקפת, סרטי גיבורי-על עדיין מרצדים מולי, בעיקר על המסך הקטן. כיום הם משוכללים ומרשימים בהרבה, אבל גם אני הפכתי לצופה זקן ונרגן בהרבה. ולמי שתהה, הסרט השני באותו מבצע של שניים בכרטיס אחד היה גריז. תודה לך, ריבון העולמים, שלפחות את האהדה לסרטים מוזיקליים השארת אצלי.