את הסקרים שמחמיאים לה צריך לקחת בעירבון מוגבל. שקד
את הסקרים שמחמיאים לה צריך לקחת בעירבון מוגבל. שקדצילום: הדס פרוש, פלאש 90

אם לא די ברוע הגזירה שבגרירת כל המדינה לבחירות חדשות, נראה שהן תהיינה בסימן הדימוי המאוס של ירי בנגמ"ש, שתופס את מקומו של ביטוי שחוק ומעייף לא פחות על השתייה בקשית מהבחירות שחלפו.

לא ברור מהו בכלל אותו נגמ"ש, שנכלל בהגדרה הרחבה והחמקמקה של הציונות הדתית. אבל בין אם מדובר בהשתייכות דתית, סוציולוגית או השקפתית, הירי מובהק בהחלט. הרב טאו לא רוצה את נפתלי בנט, שלא רוצה לחזור למוטי יוגב ולרב פרץ, שלא מצליח לשמור על יחסים תקינים עם סמוטריץ', וגם לא רוצה לראות את עוצמה יהודית שוב איתו, וכל אלו מפחדים מאיילת שקד ומסתייגים מפייגלין.

הזמן הרב יחסית שנותר עד סגירת הרשימות שולח את כולם לחדד עמדות. כל אחד מהשחקנים משוכנע שבידול עכשיו יביא אותו למשא ומתן ערב הגשת הרשימות כששווי המניה שלו בשיא. אלא שיש הבדל בין תגרה פוליטית ובין חידוד מהותי. טשטוש ערכי בשם האחדות הוא טעות, אבל נראה שהרבה מהאנרגיה מושקעת במשחקי אגו בכסות רעיונית. הנקודות שבנט העלה בפוסט נגד יוגב, על התפיסה המתונה בציונות הדתית, היו צריכות לעמוד בלב הקמפיין של הימין החדש במקום ההבטחה החלולה להביס את חמאס. ובנט רק חיכה להזדמנות. יותר משהוא רוצה להבליט את גישתו הליברלית, הוא נאבק בתדמית הנוטש שדבקה בו ומבקש להעניק משמעות עקרונית למהלך.

החיפזון הפוליטי שמאפיין אותו, לטוב ולרע, הוא זה שהביא אותו לרוץ קדימה שוב עם הימין החדש בלי לחכות לאיילת שקד. הוא נותן לה את הזמן לחשוב, ואם היא תחליט להישאר איתו היא גם צפויה לקבל את המקום הראשון. אלא ששקד ירדה למדרון אחורי. ההערכה היא שהחלטה לא תיפול בשבועיים הקרובים. הסקרים שנערכו השבוע מחמיאים לה. לא רק כמנהיגה אפשרית ומועדפת בציונות הדתית, אלא גם בהתאמה לראשות ממשלה בעידן שאחרי נתניהו. וזו הבחירה העקרונית שניצבת בפניה: האם לחזור לציונות הדתית לקלף בטוח יותר, או לחתור לעמדה שתאפשר לה להתמודד על הנהגת המדינה בהמשך הדרך.

אלא שלפחות את חלק מהסקרים שפורסמו השבוע ומעניקים לשקד את המקום הראשון בבלוק הימני העתידי אם יקום, צריך לקחת בעירבון מוגבל. עם כל הכבוד להגדרה המאוד נזילה ולא מדעית של "הציונות הדתית״, הבדיקה צריכה להיערך בקרב קהל אחר, מדויק ומובחן הרבה יותר: אלו שהצביעו לימין החדש, לאיחוד הימין ואולי גם לזהות. לא משנה אם המצביעים חבשו כיפה סרוגה או לא, אלא האם הם בחרו באחת מהאלטרנטיבות שמימין לליכוד. השיטה בסקר כזה צריכה להיות שהיחס בין כלל הנשאלים הרלוונטיים יהיה יחס של 16:14 לטובת מצביעי איחוד הימין, כפי שהשתקף בקלפי (כ-300 אלף ביחד), או 16:14:12 אם מוסיפים את זהות (ואז פוטנציאל כלל הקולות הוא 420 אלף).

מי שהזמין נתונים מעמיקים הוא בנימין נתניהו, שמנסה לבדוק כיצד הכי נכון מבחינתו לארגן את הימין כדי להשיג 61 מנדטים בלי ליברמן. בשביל זה הוא יצטרך לגייס לא מעט סבלנות, גם כדי לתווך ולפשר בין הפלגים השונים בציונות הדתית שבינתיים הספיקו להסתכסך גם איתו, וגם להתגבר על האינסטינקט האישי שלו נגד בנט ושקד. גם הוא יודע שהמפתח לממשלתו הבאה מונח בדיוק בקרב הקולות שנשארו בפעם האחרונה מתחת לאחוז החסימה.

רק הכיסא

ועד שיחליטו באיזה הרכב בדיוק הם רצים, במקום להחליט להשקיע את מרצם בבניית קמפיין ומנגנון ליום הבחירות, פרץ וסמוטריץ' עסוקים במשא ומתן מתיש עם נתניהו שתכליתו להפוך לשרים כאן ועכשיו. מי שמוביל את השיחות הללו הוא הרב פרץ שלהוט להפוך לשר החינוך. מבחינתו זו תכלית כניסתו לפוליטיקה. זו אומנם משרה זמנית, לשלושה חודשים, עם אפס סמכויות מכיוון שזו ממשלת מעבר, אבל הוא רוצה לסמן טריטוריה ולהבטיח את המשך כהונתו כשר החינוך גם אחרי הבחירות.

אם יקבל את מבוקשו יזכה לשלל פוטואופים בפתיחת שנת הלימודים, ואולי גם לקחת חלק בדיונים על חידוש ההסכם עם המורים שהושג במסגרת אופק חדש ומסתיים כעת, אבל אין לכך משמעות אמיתית. יידרש זמן רב הרבה יותר כדי ללמוד את המערכת הממשלתית, בטח כשמדובר במשרד ענקי ומורכב כמו משרד החינוך. הנעת תהליכים ושינויים משמעותיים לא תתרחש ממילא עד הקמת הממשלה הבאה, ועיקר השינוי יהיה בשדרוג הרכב, הלשכה ועוד כמה תקנים של עוזרים.

סמוטריץ' פחות נלהב להתמנות מרגע שנתניהו החליט להעביר את תיק המשפטים לאוחנה, אבל דורש שההסכם הפנימי בתוך איחוד הימין יכובד - ואם יש מינוי, הוא יזכה לתיק הבכיר יותר. במסגרת המאמצים לפצות את סמוטריץ', נתניהו הציע לפטר גם את אורי אריאל כדי לפנות את תיק החקלאות כתיק שלישי למפלגה. סמוטריץ' דחה את ההצעה בתוקף. בליכוד מתכוונים להציע לו את התחבורה או את ביטחון הפנים עם שדרוג כלשהו ולבצע הצרחה פנימית במקרה הצורך, אולי על חשבון איוב קרא שעדיין מכהן כשר.

לא מזיק להגיע לקמפיין מעמדת שר, אבל אם האנרגיה שמוקדשת להגעה ללשכה הנכספת הייתה מתורגמת להגדלת ההישג האלקטורלי והבטחתו, אולי במשא ומתן הקואליציוני הבא הם לא יהיו תלויים ברצונו הטוב של נתניהו.

סוף שבוע גרוע

זה היה השבוע הכי גרוע של אבי גבאי בפוליטיקה, וכנראה גם השבוע האחרון. הוא הודיע סופית שלא יתמודד שוב על הנהגת מפלגת העבודה, ובעצם הכריז על קץ הקריירה הפוליטית שלו, יום אחרי שטל רוסו, הרכש החדש ששריין כמספר 2 שלו הודיע גם כן על פרישה מהפוליטיקה, אחרי קריירה מזהירה של חמישה שבועות וחצי כחבר כנסת. שניהם כבר מתחרטים שנסוגו מההסכם שנתניהו הציע להם רק לפני שבועיים. אם היו נענים, גם בלי תמיכת החברים האחרים למפלגה, הם היו היום במקום אחר לגמרי. שותפים בכירים בממשלה, גבאי באוצר ורוסו כסגן שר הביטחון, ועם זכות וטו על כל החקיקה הקואליציונית. הביקורת בשמאל על הפרת ההבטחה לבוחרים הייתה קטלנית, ובצדק, אבל אחרי שהאבק היה שוקע הוא היה נשאר בעמדת השפעה, שאם היה מנצל אותה היטב כנראה גם הייתה יכולה לשקם את מעמדו בקרב המחנה שלו, שלא טעם את טעם השלטון כבר עידן.

כמו כל קודמיו בשני העשורים האחרונים, גם גבאי הומלך בסערה והודח בבושת פנים אחרי קדנציה אחת. כאילו קללה רובצת על משרת יו"ר העבודה, שמאז אובדן השלטון לא מסוגלת לקיים מבנה פוליטי יציב. כבר כשכחול לבן הוקמה ולפיד וגנץ התאחדו הוא הבין שקיצו הפוליטי הגיע. המאבק הדו-ראשי מול נתניהו לא השאיר לו סיכוי. על ההדחה הפומבית והמשפילה של ציפי הוא לא מתחרט, אלא דווקא על כך שלא חתך איתה את הקשר מוקדם יותר. גם לא על המשא ומתן החשאי לכניסה לממשלת נתניהו שהפך לאקורד הסיום של כהונתו, אלא דווקא על הבטחת הבחירות הנחרצת, אולי גם ילדותית, שלא לשבת איתו בשום תרחיש. בטעות אחת הוא דווקא הודה השבוע – כשהגיע להסכם פשרה הכולל התנצלות בפני ח"כ לשעבר איתן ברושי, שאותו כינה עבריין מין, וגם פיצוי של 40 אלף שקלים מכיסו.

מפלגת העבודה עורכת כעת משאל אינטרנטי בקרב המתפקדים כדי להכריע כיצד יתבצעו הפריימריז לבחירת היו"ר הבא, שיירש את כיסאו של גבאי. כשמסתכלים על בורסת השמות מאהוד ברק ויאיר גולן ועד איתן כבל, סתיו שפיר ואיציק שמולי, מפתיע לגלות שלמרות המוניטין המפוקפקים של המשרה שהפכה לבית קברות פוליטי - יש יותר מתמודדים שטוענים לכתר ממספר המושבים של המפלגה בכנסת.

לתגובות: [email protected]