המשך פירוט עבודות המשכן מלווה את פרשת בהעלותך, עבודת הלוויים ועוד, אבל גם תלונותיהם של בני ישראל הדורשים בשר. בדור המתמודד עם תאוות ופיתויים עולה השאלה אם קיים קשר בין דרכי ההתמודדות אז לעומת זו של ימינו אלה.
לאדם יש נטייה להישאר במאסרו, להישאר נטוע ועומד במקומו ושלושה הם הגורמים לאותה עמידה במקום ועליהם דיבר רבי אלעזר הקפר כשקבע כי שלושה הם המוציאים את האדם מהעולם, הקנאה, התאווה והכבוד.
שלושה חטאים אלו מעניקים לחוטא בהם תחושה רגעית של חידוש וריגוש בעוד למעשה הוא כלוא במסגרת של רגע אחד, רגע של "היי" ואז קורס ונופל אל האומללות.
מנגד ניצבת דמותו של משה רבנו כמי שאין לו תאווה. לאחר שראינו כיצד הוא נותר ארבעים יום ולילה ללא אוכל ומשקה מסופרת לנו בסופה של הפרשה פרישתו מאשתו, שהובילה את אחיו לדבר בו סרה, וגם אז הוא עצמו אינו חש שכבודו נפגע. הוא שותק ורק הקב"ה עצמו הוא שתובע את עלבונו. גם נבואתו מתחלקת בין שבעים הזקנים והוא אומר מי ייתן כל עם ה' כולם נביאים. אין בו תאוות כבוד ומשום כך הוא מלא בסלידה לנוכח אותה תאווה שהוא מגלה מתפרצת באומה.
על המשפט שהוא אומר בפנותו לקב"ה והתהייה אם יש צאן שיוכל להישחט לשש מאות אלף הרגלי התאבים לבשר, אומר רבי עקיבא שכוונתו הייתה כפשוטו, לכאורה חוסר אמון ביכולתו של הקב"ה להשביע את רעבונם, והאמירה שמסתתרת כאן היא תחושתו שגם הקב"ה לא יוכל לפרנס בעל תאווה.
התאווה היא עיוורת ומעוותת, היא עסוקה בהשוואות בין הרע שלי לטוב של האחרים. היא מזהה נקודת טוב אחת בין המון רע ומתגעגעת אליו. משום כך קובלים בני ישראל על כך שטוב היה להם במצרים, רק משום הקישואים שהיו שם. התאווה מזהה בתוך כלל הטוב נקודה רעה אחת והיא נטפלת אליו, ומשום כך גם המן המשביע אותם אינו די טוב להם.
ההתמודדות עם התאווה היא בהגבהת קומתו של האדם, בהבנה שאנו גדולים מכדי לשקוע בתאוות, בהפנמה שהאדם אינו רק בשר, אלא שבעיקרו הוא השראה נשמתית גדולה הנתונה בתוך גוף. זו הדרך הטיפולית שהקב"ה מנחה אותנו בה, להביט למעלה ולראות כמה אנחנו גדולים וה' בתוכנו. זהו העיקרון המנחה בהדרכה החז"לית הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, ובהם 'דע מה למעלה ממך', דע שאתה עצמך נובע מלמעלה, הבט למעלה ואל תיכנע לתחושה שרק בעלי בשר אנחנו. שורש האדם היא מעשיו הטובים ותיקון מידותיו ומכך תבוא התרופה לתאווה.