אילוסטרציה
אילוסטרציהצילום: ISTOCK

אני חוזרת עכשיו מביקור בבית של אחת החברות הכי טובות שלי, שהאמת שעוד אף פעם לא הייתי אצלה בבית. למה? כי היא התחתנה לפני חצי שנה עם אברך, ועד שבוע שעבר היא עדיין לא הזמינה אותי לבקר.

חיכיתי מאד לביקור אצלה וממש התרגשתי לקראתו. יש בזה משהו מאד מרגש... זה הבית שלה! הבית שהיא בנתה והיא מחליטה איך יראה הסלון והמטבח ואיזה תמונות יהיו על הקירות. זו חברת ילדות שלי, כך שראיתי את החדר שלה בבית הוריה המון פעמים ובשלל וריאציות (מילדות לבגרות...) אבל זה הבית שלה.. הבית זה משהו אחר.

ממש נהנתי לראות את העיצוב של הבית, כל חדר שראיתי ריגש אותי מחדש אבל אז... ישבנו לאכול.
רציתי לעזור לה להכין סלט לארוחת ערב אז פתחתי את המקרר ו... חשכו עיניי. המקרר היה... שונה מאד ממה שציפיתי.

כמו שכבר כתבתי, אני מכירה את החברה הזו (היטב) כבר מגיל ממש צעיר. אני יודעת מאיזה בית היא באה ואיך נראה שם המקרר. אני יודעת מה היא הייתה רגילה לאכול ומה היא אוהבת לאכול. ו..זה לא מה שהיה שם. היא רגילה למותגים הכי שווים, היא רגילה למקרר מפוצץ בכל טוב, היא רגילה לגבינות משובחות ובעיקר היא רגילה לשפע. הכל בשפע, הכל בכמויות גדולות, הכל מזמין ומגרה.

ועכשיו...זה לא שהמקרר היה ריק, אבל הוא היה מאד רחוק מהתיאור הזה. ראיתי שם “תחליפי מותגים” שפעם היא אפילו לא הייתה פוזלת אליהם (“ממרח בטעם קקאו”??, חלב בשקית??). ראיתי שם המון דברים פשוטים, רגילים, שכ"כ לא התאימו לסגנון שלה, למי שהיא הייתה.

ומה שהכי הציק לי שהכל נראה כ"כ מדוד. מדוד, מדוייק ועם ריח חזק של חיסכון. אתם יכולים להגיד לי שזה לא נורא כ”כ ובסה”כ הרבה אנשים חיים ככה וחיים טוב, אבל אני התקשיתי לעכל. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. כבר רציתי להציע שנוותר על ארוחת הערב כדי לא “לבזבז” לה את האוכל ואז.. עלה לי רעיון.

“אולי נצא? מה את אומרת?! נשב על איזה פסטה וסלט שווה במסעדה.. כמו בימים הטובים?!” אמרתי וחייכתי חיוך גדול, שלא הסגיר לרגע את “תחושת המקרר” שלי.

-“אה…” היא אמרה, “האמת ש…אנחנו לא כ”כ יוצאים לאכול בחוץ...”

“למה?” שאלתי “אני דווקא מכירה מסעדה ממש טובה שהיא גם מהדרין והכל.. זה משהו כמו עשר דקות נסיעה, אתם מקפידים על משהו מיוחד?”

-“האמת ש…כן!” היא אמרה פתאום בקול, “לא לבזבז כסף!”. הפה שלי נפער והיא קרצה לי וחייכה חיוך גדול. אבל למרות שהיא ממש ניסתה, החיוך הזה לא הסתיר ממני את העיניים שלה וגם לא את הרעד שהשתלט לה פתאום על הקול.

“וחוץ מזה” היא הוסיפה, “איך נגיע לשם? אין לנו אוטו ואין פה כ”כ אוטובוסים…”

-“אין לכם או..” התחלתי לשאול ופתאום שמתי לב לרעש חזק ומוזר שהגיע מהסלון, “שמעת את זה?” שאלתי קצת בבהלה.

“כן.. אין לך מה לחשוש..” היא אמרה בלי להסתובב אליי, “זה רק המאוורר.. הוא קצת חורק אבל תכלס עושה את העבודה מצוין. אז… מה דעתך על פירה ברוטב עגבניות?”

-“מדהים”, עניתי לה בשקט, “בדיוק מה שבא לי עכשיו”.

כל אותו לילה לא ישנתי. לא הפסקתי לחשוב עליה.

אני יודעת שהיא חלמה שנים להתחתן עם אברך. אני יודעת שהיא בעצמה בחרה לאפשר לו להמשיך ללמוד בישיבה, ולהיות אחראית על הפרנסה בעצמה. אני גם יודעת שהיא הייתה מודעת להשלכות.. (ואולי לא..?), אבל בכל זאת כאב לי עליה כ"כ.

כאב לי על רמת החיים שהשתנתה מקצה לקצה. כאב לי על המקרר שלה, שכנראה כבר אף פעם לא יכיל את מה שהיא חלמה ורצתה. יש לי חברות שגדלו בבתים כאלה. יש לי חברות שאף פעם לא “ביזבזו” כסף, ותמיד קנו יד שניה או קיבלו מאחיות שלהן, ואף פעם לא חשבו בכלל לצאת למסעדה. אבל לא היא.. היא הייתה רגילה למותגים. היא הייתה רגילה לנסיעות לחו”ל לפחות פעם בשנה, לחופשות בבתי מלון, ליציאות למסעדות עם חברות (איתי), להחליף נעליים ארבע פעמים בשנה.. ועכשיו..

גם אני מאד רוצה להתחתן עם אברך. גם אני חולמת על בית של תורה, על בית מלא במשמעות וקירבת ה’ אבל.. איך אפשר לוותר על החיים שלך? איך אפשר לוותר על כל מה שהיית רגיל אליו, על כל מה שעשה לך טוב?? איך אפשר לקום יום אחד ובבת אחת לשנות לגמרי את הכל?!

כל אותו יום עברו לי מחשבות בראש. בהתחלה הרגשתי ממש רע עם עצמי. מה פתאום אני מתעסקת בזה? למה אני כ”כ “חומרית”? אני לא יכולה להתעלות קצת מעבר למסעדות ובגדים בשביל שיהיה לי בית של תורה?!

אבל לאט לאט המחשבות התחלפו. הבנתי שלא לחינם נולדתי במשפחה מסוימת והייתי רגילה להרגלי חיים מסוימים. הבנתי שזה בסדר גמור שזה קשה לי, וזה ברור שלא קל לוותר על זה.. לאף אחת. לא רק לי.. אבל בכל זאת.. עכשיו צריך להחליט. מוכנה לוותר? לא מוכנה? אולי זה לא מתאים לי בכלל? אולי זה מתאים רק ל”צדיקות סגפניות” או לכאלה שגדלו ככה ואני.. צריכה “להסתפק” במישהו שקובע עיתים ועובד?

ואולי בכלל כדאי לי לדחות קצת (או הרבה) את החתונה..? ללמוד קודם, לרכוש מקצוע, להתחיל לעבוד ולחסוך לבית ולאוטו (ולמקרר מלא) ורק אז להתחתן...? אבל… מה יהיה אם אני לא אמצא? מה יהיה אם כבר יהיה מאוחר מידי ואני אהפוך ל”רווקה מבוגרת” רק באשמתי, בגלל שחיכיתי יותר מידי?

אחרי שבמשך ימים ארוכים המחשבות האלה עברו לי בראש ולא נתנו לי מנוח, החלטתי שאני חייבת לעשות משהו. הרמתי את הפלאפון והנחתי אותו בחזרה על השולחן לפחות שלוש פעמים, עד שבסוף הצלחתי לחייג את המספר, שאני יודעת כבר שנים בע”פ. היא ענתה מיד.

“שלום, מה שלומך? איזה כיף שהתקשרת! התגעגעתי..” היא אמרה, והאמנתי לה.
-“היי, רציתי להגיד שהיה לי ממש כיף אצלך בשבוע שעבר.. הבית שלך מקסים.”
“תודה! אין כמוך. לא מפסיקה לפרגן.”
שתיקה.

“קרה משהו?” היא שאלה, “את נשמעת... מוזר.. אפשר לעזור במשהו?”
הייתה לי שניה אחת להתחרט, אבל משהו בי דחף אותי להמשיך.

-“כן.” אמרתי, מנסה למצוא את המילים. -“מאז שאני אצלך יש לי המון מחשבות בראש.. קצת לא נעים לי, אבל הרגשתי שאני חייבת לשאול.."

“זה בסדר”. היא אמרה מיד. “האמת שציפיתי שזה יבוא. ראיתי שאת מאד טרודה כשיצאת מהבית שלי.. אפילו החיבוק שלך לא היה אותו דבר.. תרגישי חופשי לשאול. אני לא נעלבת".

התמלאתי בכוחות, אחרי הכל זו החברה הכי טובה שלי, וכבר דיברנו על דברים מביכים בעבר, והיא אמרה שהיא לא תעלב אז...

-“רציתי לשאול אותך משהו..” אמרתי, “אני יודעת שחלמת כל השנים להתחתן עם אברך, וב”ה זכית ובעלך באמת נראה מדהים אבל.. חשבת שזה מה שיהיה? חשבת שתצטרכי לשנות כ”כ הרבה ממה שאת רגילה? ש…כבר לא תצאי למסעדות ו…אמ… תשני את התפריט של ארוחת הערב?”

“אני שמחה שאת שואלת.” היא אמרה בביטחון, ולהפתעתי בכלל לא נשמעה נבוכה. “במיוחד בגלל שאני יודעת שגם את חושבת על הכיוון הזה. תראי…” היא נאנחה לרגע, “אין ספק שזה לא קל לי. כן, ידעתי לאן אני הולכת וידעתי מה המשמעות של זה, והחלטתי על זה באמת בלב שלם אבל.. המציאות היא לא תמיד כמו שמדמיינים אותה. אני לא אגיד לך שזה תמיד פשוט. עולות לי לפעמים מחשבות מה הייתי קונה ומה הייתי עושה אם הייתי יכולה.. בא לי לפעמים לצאת ככה סתם למסעדה או לקבוע איתך בבית קפה כמו פעם.

יש לי ימים לא קלים ויש רגעים שבא לי לוותר על הכל ולהגיד לבעלי שיעזוב את הישיבה וילך כבר לעבוד. אבל אז.. אז אני רואה את בעלי חוזר מהישיבה זורח מאושר. אני רואה את האור בעיניים שלו ויודעת שאי אפשר להשיג את האור הזה בשום מקום אחר. אני נזכרת בשיחות שלי איתו, במה מעניין אותו, במה מעסיק אותו בכל רגע פנוי. אני נזכרת בחיוך שלו, בנחת שלו, במתיקות המיוחדת שבה הוא מספר לי מה הוא למד היום.. ושווה לי. שווה לי כל רגע.

חוץ מזה שברור לי שהרבה ממי שהוא- מהעדינות המיוחדת שלו, מהרגישות, מהרצון לעשות טוב לכולם, הגיעו משם, מהלימוד היומיומי, מההשקעה ובעיקר מהמפגש התמידי עם התורה. אם הוא לא היה לומד, ברור לי שהוא לא היה כזה… ואת יודעת”, היא המשיכה בהתלהבות, “יש גם ימים (אומנם זה לא קורה המון אבל זה קורה לי מידי פעם), שאני מצליחה להתעלות קצת מעל עצמי ולחשוב על המשמעות של מה שאני עושה, של מה שאני “נאלצת” להקריב. אני חושבת על זה שבזכותי יש עוד מישהו מעם ישראלי שלומד תורה בקביעות. שבזכותי יש עוד בית בעם ישראל שמלא בקדושה הזו, המיוחדת, שאי אפשר להחליף אותה בשום דבר אחר.

אני חושבת על זה שלימוד תורה הוא אחד הדברים שהכי מקרבים את הגאולה, ועל זה שלימוד תורה מכניס קדושה בכל נשמות ישראל, אפילו באנשים שכופרים בתורה.. וכל המחשבות האלו ממלאות אותי שמחה וסיפוק אדיר, ממלאות אותי כוח להמשיך ולהתחזק, להמשיך בנחישות, עם הויתורים. הם שווים לי… כמובן שאת צריכה לראות מה נכון לך – מה שנראה לי כן קריטי, זה שכן קביעות עיתים של תורה תהיה בבית…גם אם לא יום שלם…. לא לוותר על האור הזה. מקווה שאני לא נשמעת לך רבנית או משהו… -” לא, זה היה מדהים.. תודה..”

המשכנו עוד קצת לדבר, אבל אני כבר לא הצלחתי להקשיב. המילים שהיא אמרה הידהדו לי בראש ובעיקר התחושה שהיא שידרה. תחושה עוצמתית, תחושה של כוח, של התרגשות, של שליחות. זה ממש לא הרגיש לי מזוייף, אבל מצד שני נזכרתי בקושי שהיה לה כשהיא אמרה לי ש”צריך לחסוך כסף”.

ברור לי שזה לא פשוט. ברור לי שיש כאן התמסרות אבל גם קבלה גדולה ואושר גדול.
כנראה שזו לא התלבטות שאפשר לפתור ביום אחד. אין לי תשובות ברורות ועוד לא הגעתי להחלטה שלי, אבל אין ספק שיש לי עוד הרבה על מה לחשוב.

הכותבת היא ראש מכון עומק הקשר - מכון העוסק באימון וליווי בנות לקראת זוגיות מאושרת.

פורסם בקרוב אליך