פרידה מרגשת עד ה-1/9. תלמידים, אילוסטרציה
פרידה מרגשת עד ה-1/9. תלמידים, אילוסטרציהצילום: אייסטוק

הורים, מורים ותלמידים יקרים, אתם ניצבים היום כולכם על סיפו של החופש הגדול, מה שאומר שכולכם נתונים בתוך גל עצום ורב של מסיבות סיום בגן, בכיתה, בשכבה, בחדר המורים ובחוגי הג'ודו, הכדורגל, המוזיקה, האומנות, הבלט והקפוארה. כן, יש לכם ילד שהולך לחוג קפוארה, תבדקו.

מה שמשותף הן למורים והן להורים זה שמצד אחד הם נורא רוצים מסיבה מושקעת לכבוד סוף השנה, מצד שני זה הדבר האחרון שבא להם. כלומר המורים צריכים להעסיק את התלמידים בגרבץ'-טיים של סוף השנה כשהילדים כבר ממש, אבל ממש לא לומדים שום דבר, אבל עוד אי אפשר לשחרר אותם הביתה (למה בעצם?), וההורים חייבים לבוא למסיבה כדי שהילד לא יספר לפסיכולוג שלו בעוד עשרים שנה שההורים שלו לא אהבו אותו. זאת אומרת הוא יספר בכל מקרה, אבל לפחות לא יהיו לו ראיות.

הבעיה הגדולה היא שמסיבות סוף השנה תמיד יוצאות בזמן הכי לא נוח – או בין ראשון לחמישי, שהם ימי עבודה חשובים, או ביום שישי שהוא יום מנוחה חשוב עוד יותר. הבעיה היותר גדולה היא שהמסיבות האלה ארוכות. מאוד ארוכות. מאוד מאוד מאוד ארוכות. כל תלמיד חייב לקבל לפחות שני מונולוגים, ריקוד אחד וארבעה שירים, מתוכם אחד עם סולו, אחרת ההורים שלו ייעלבו. וכל הורה רוצה לראות את הכישרון המתפרץ מבעד למסך הטלפון שבאמצעותו הוא מצלם את הצאצא המככב שלו, שמזייף רק טיפה וממש רק כשהוא פותח את הפה. העניין הוא שאחר כך צריך להישאר לראות עוד שלושים ומשהו צאצאים בינוניים ולגמרי לא שלך, שההורים שלהם גואים מהתרגשות מבעד למסך הטלפון, בכלל לא ברור למה. ואחרי זה יש הפעלה ויצירה ולימוד משותף וחדר בריחה בלי יכולת לברוח, וכשכבר מוציאים את הכיבוד תמיד קוראים לך לבוא להתפלל ערבית, מה שמותיר אותך גם רעב, גם עייף ובעיקר דואב, כשבדרך הביתה אשתך מזכירה לך שמחר אתה מייצג את שניכם במסיבה של החוג להתעמלות קרקע בזמן שהיא הולכת עם הבת לטקס הסיום שסגור בפני גברים, ברוך השם. אבל אז אתה זה שצריך להשכיב את הקטנים, כי הטקסים של הבנות תמיד נמשכים הרבה יותר זמן בגלל החיבוקים והדמעות והשבועות לשמור על קשר גם בהמשך החיים ולהיפגש עוד הרבה, לכל המאוחר בפתיחת שנת הלימודים הקרובה באחד בספטמבר.

לכן, הורים, מורים ותלמידים יקרים, אני מבקש לשלוח את רגשות השתתפותי הבלתי כנים ולבקש מכם לא להתייאש. יש אור בקצה המסיבה, והוא מגיע בדמות חופש גדול ורענן לכ-ו-ל-ם – להורים, למורים וגם לתלמידים. חוץ מההורים.

תיהנו.

החופש להיות מי שאומרים לך

ההמולה באולם הכינוסים של בית הספר התל אביבי הייתה גדולה ורבה. "לשבת!" צרחה המורה מיי (לשעבר מירי) בשאריות הקול שעוד נותרו לה, "שון! תשתיק את הטלפון ושב כבר!"

"המורה, למה את נטפלת רק אליי?" מחה שון בלי להרים את העיניים מהטלפון.

"כי אתה מפריע לי!" רקעה המורה ברגליה, "שב!"

"זה נורא פוגעני מה שאמרת לו עכשיו", יצאה ליסה להגנתו של בן כיתתה.

"לא אמרתי שום דבר על מגדר", התגוננה המורה, "רק אמרתי להפסיק להתעסק בטלפון".

"זו פגיעה בלתי מידתית בחופש העיסוק", צעקו התלמידים.

"את לא יכולה להגיד לו לשבת", הבהירה קים מכיתה ט5, "מעמד התלמיד מעוגן בזכות יסוד כפי שקבע בית המשפט העליון לגבי זכות העמידה בשבתו כבג"ץ עומד ותלוי".

"גם אני הייתי תולה פה כמה אנשים", רצתה מיי להגיד, אך למזלה לא הספיקה לפתוח את הפה, כי בינתיים עלתה על הבמה המנהלת זויה (לשעבר זיוה) וביקשה לומר דברי סיכום ופרידה משנת הלימודים שנגמרת לפני שהחופש הגדול נכנס לתוקפו, תנו כבר להשחיל כמה מילים בחיאת אמכם שתצטרך לסבול אתכם בחודשיים ומשהו הקרובים אם היא עדיין לא סידרה לכם איזה סאמר סקול או משהו ארוך אחר.

"תלמידיי, תלמידותיי וכל מה שבאמצע", אמרה המנהלת אחרי שההמולה שככה במקצת, "אני רוצה לאחל לכולנו חופש/ה נעים/ה, ניפגש שוב באחד/אחת בספטמבר/ה ומיד אחר כך נצא לפגר/ת בחיר/ות מיוחד/ת".

"סבבה", קמו התלמידים ממקומותיהם.

"עדיין לא סיימתי", הטעימה המנהלת, "גם לי עומדת פה זכות הדיבור".

"זאת התעללות בקטינים חסרי ישע", ציטטו התלמידים את כתב האישום הידוע של מדינת ישראל נגד עצמה הנלמד בשיעורי אזרחות, אם בכלל לומדים שם משהו, ואת פסק הדין התקדימי הקובע שלמורה יש את זכות השתיקה וזהו בערך.

"אני רוצה לברך את בוגרי/ות י"ב", התעלמה המנהלת מהמחאות, "שאומנם לא נמצאיםות פה כבר הרבה זמן, אבל אני די בטוחה שראיתי חלק מהם אי אז בכיתה י"א, או ז'. כידוע לכם, העיר תל אביב נמצאת בהליכים מתקדמים לקראת התנתקות מהמדינה הביביסטית, המכנה את עצמה מדינת ישראל, והקמתה באופן רשמי של מדינת תל אביב שתהיה חופשית, דמוקרטית, סובלנית, מתקדמת, מכילה, שוויונית, ליברלית, פרוגרסיבית..."

"המנהלת", צווח שישיסט עם פוטנציאל של פאשיסט, "עד שתסיימי ייגמר החופש".

"עד כה", המשיכה המנהלת, "נהגה הממשלה, כלומר העירייה, לחלק לבוגרי העיר את הספר הגזעני אלטנוילנד מאת הוזה המדינה הפריבילגי בנימין זאב הרצל. אבל מעכשיו, כפי שבוודאי שמעתם, יקבלו השמיניסטים ההומניסטים את הספר 'שלום לקנאים' מאת הנביא עמוס עוז, בתוספת מספרי הטלפון והמיילים של כתבי Ynet למי מהםן שיתגייסו לצבא הכיבוש וייתקלו בהדתה. גם אתם, לכשתגיעו לסוף כיתה י"ב, תקבלו לידיכם את המניפסט הפלורליסטי שילמד אתכם כיצד לחשוב ולהחליט – באופן חופשי לחלוטין – האם אתם בני אור נאורים וצודקים, או שאתם משתייכים למחנה השנאה והחושך, מחרחרי השנאה, הלאומנים, המסיתים, הבוגדים העלובים מההתנחלויות בדרום העיר".

"אחלה", סימנו התלמידים לייק, "אפשר כבר ללכת לים?"

"כמובן", הסתייגה המנהלת, "ייתכן שעד שאתם תגיעו לכיתה י"ב גם עמוס עוז כבר ייחשב לסוכן ציוני נאלח ואז נפסיק לחלק את כתביו כפי שהפסקנו ללמד את שירי נעמי שמר והתחלנו לחלק לילדי כיתה א' חוברת הגותית אודות דמוקרטיה מהותית ואוטוקרטיה איכותית".

"חלאס, המנהלת", הסמיקו הילדים, "אמרנו בלי קללות בין כותלי בית הספר".

"כל זאת", עצמה המנהלת את עיניה, "כדי שתגדלו להיות אוהבי אדם, שוחרי סביבה, עדיני נפש, פציפיסטים, סוציאליסטים, הומניסטים, אתאיסטים, פלורליסטים ופוסט-מודרניסטים. חופש/ה נעים/ה לכולכםן".

"גם לך, המנהלת", אמרו הילדים והלכו להרוג זה את זה בפורטנייט.

כי בנו בא חארטה

אז עכשיו גם ראש עיריית טבריה רון קובי מקים מפלגה שתילחם בכפייה הדתית, קונטרה ללוחם החילוני הידוע אביגדור ליברמן שמאתגר את המאבק המתמשך של יאיר לפיד במדינת ההלכה ובסתיו שפיר שרק השמצת הסמוטריצ'ים יכולה להשאיר אותה איכשהו בכנסת. שיהיה לכולם בהצלחה במאבקם האמיץ. אחרי הכול, לא בטוח שיש פה מספיק חילונים לכולם.

לתגובות: [email protected]