אבן גבירול וגיטרה חשמלית

סיפור הפריצה של ליאור אלמליח, מוביל הפרויקט המוזיקלי המצליח 'פיוט ישראלי', הוא סיפור סינדרלה קלאסי.

הוא היה נער בן 15 מקריית שמונה שזכה בתחרות כישרונות צעירים בערוץ 1. האחים ראובני – ציידי הכישרונות של אותה תקופה במוזיקה המזרחית – הגיעו עד לבית הוריו בקריית שמונה, ומשם שלפו אותו לחיים אחרים לגמרי, לעומת ההצלחה המקומית שזכה לה עד אז.

"האחים ראובני היו שם דבר בניהול אומנים מהז'אנר הזה, בתקופה שהמוזיקה המזרחית הייתה הרבה יותר יפה - עם טקסטים עשירים יותר והקפדה על דברים שהיום פחות מקפידים עליהם", הוא נזכר. "באותה תקופה ידעתי שאני רוצה להמשיך בתחום הפיוט. זנחתי את הרצון ליצור דברים יותר ישראליים. כבר אז הייתי ילד פלא בארץ ובקהילות יהודיות בעולם. הופעתי מול אולמות מלאים, אנשים באו לראות מי זה הילד מקריית שמונה. כבר אז קיבלתי המון אהבה מהקהל שאהב פיוט. גם קיבלתי המון תמיכה מאבא ז"ל, שתמך ודחף. היה לנו בית מאוד פתוח מוזיקלית-תרבותית. לצד אלבום פיוטים של רבי דוד בוזגלו שמענו גם כוורת, צביקה פיק, יהורם גאון, דייר סטרייט ופוליס. כבר מגיל צעיר שרתי את השירים האלה, אומנם לא בהופעות. כבר אז ידעתי לזהות שיש לי איזו שליחות בנושא הפיוט".

רבים נחשפו לליאור אלמליח רק בשנתיים האחרונות, עם פריצת פרויקט 'פיוט ישראלי' (רק ביוטיוב צברו הקליפים השונים יותר משלושה מיליון צפיות), אבל למעשה הוא כאן בסביבה כבר מזמן, הרבה לפני שזכה בפרס שר החינוך לשנת 2018. אלבום הבכורה שלו, 'נשימה' (תשס"ב), מיצב אותו כתגלית מעניינת ויצר סביבו תכונה. גם היכולת שלו לשתף פעולה עם אומנים מובילים חשף אותו לקהלים נוספים. הוא עבד עם אהוד מנור ז"ל, עם סאבלימינל, עם מיכה שטרית (אלבום פיוטים שלם, בשיתוף המוזיקאי חיים לרוז) וכמובן עם התזמורת האנדלוסית הישראלית, שאף שימש כסולנה במשך שנים ארוכות. אלמליח הפך למילה נרדפת לפיוטים, ובהחלטה מודעת הניח בצד יומרות מוזיקליות אישיות, לא שחרר כמעט חומר מקורי משלו, והתרכז בעיקר בעולם הפיוט.

שנינו בני קריית שמונה, אבל אלמליח גדול ממני בכמה שנים, ובאופן פרדוקסלי מעולם לא נפגשנו פיזית עד לריאיון זה. כשניסיתי לקבוע איתו בהתחלה בקריית שמונה, הוא סיפר שלצערו כבר אינו מגיע לעיר הולדתו, מלבד "אזכרות ומפגשים משפחתיים", כהגדרתו. ואכן נראה שהוא כבר די התנתק ופחות קשור לפריפריה בשגרת יומו.

דיכאון יום שישי

אלמליח התחיל להופיע בגיל 15-14 בבתי כנסת או באולמות אירועים. "זה היה בגטו מאוד מסוים. הממסד או העיריות או כל גוף שניהל תקציבים, לא לקח את זה להיכלי תרבות ולמקומות גדולים יותר. אבל לימים המוזיקה הזאת צמחה, לא מעט בזכות התזמורת האנדלוסית הישראלית, שקמה והביאה את המוזיקה הזאת להיכלי תרבות למיניהם. הייתי שותף לדרך הזאת. אפשר להגיד שצמחנו יחד".

היית ממליץ לילד שלך לטפח קריירה כזאת?

"יש בזה המון כיף, כי אתה מקבל המון תמיכה, אהבה והכרה. גם חברתית אתה נהיה מקובל".

בדיעבד, התמיכה-אהבה-הכרה לא השאירו צלקות שהתגלו מאוחר יותר?

"אני מניח שכן. ימי שישי היו הימים הכי מדכאים בשבוע, כי הייתי יודע שאני צריך לנסוע לאנשהו. מגיל 13 לא ידעתי מה זה לעשות שבת עם ההורים שלי. בזמן שאתה אמור להיות עם ילדים בני גילך, בסופי שבוע הייתי מסתובב עם פייטנים בני 60 או 70. אז אתה אומנם סופג המון חוכמת חיים, אבל אתה לא חווה דברים עם בני גילך. עד שהתחתנתי ונולדו לי ילדים, הרגשתי את העצבות הזאת בימי שישי. היום אני מפייט בשבתות מעט מאוד, רק בשבתות של חברים קרובים או באירועים שאני עצמי מפיק, ושומר את השבתות לחיי המשפחה. כל השבוע אני בהופעות ובטיסות, אז בשבתות אני בבית. גם חגים - אצלי זה חוק: אני לא עוזב את המשפחה בחגים, ולא משנה מה המחיר ומה מציעים לי".

אתה מספר על ילד בן 14 שמסתובב עם פייטנים מבוגרים בני 60. דווקא בגיל הזה יש מרד נעורים. בגיל הזה אני אישית די סלדתי מהתרבות המרוקאית, שנתפסה כגלותית ומיושנת. לך לא היה מרד כזה?

"אני יכול להבין את מה שאתה אומר. זה היה יכול לקרות, אילולא הייתי מקבל את החיבוק והאהבה מהקהל. אתה מקבל מתנות ומחמאות בלי סוף. בגיל הזה לא ממש קיבלתי כסף, אלא יותר מתנות. האהבה הזאת כיסתה על תחושות המרדנות. הייתה לי מרדנות, אבל בדברים אחרים. למדתי למשל נגינה על פסנתר, עם מורה שבאה אלינו הביתה - ובכל זה בעטתי, למרות ההשקעה של ההורים. כנראה הרגשתי שמשהו בחיבור הנשמתי שלי לא חזק שם. אבל כן, היו שבירות, היו מצבים שלא רציתי לנסוע לשבת. ידעתי למשל שיש שבת גדולה בלוד, עם כל הפייטנים הגדולים, ואני ביניהם. כשלא רציתי לצאת - אבא שלי עזב את הבית והתלווה אליי בשבתות. כשאני חושב על זה היום, זה נשמע לי דבר מטורף. אילולא אבא שלי, אני לא יודע אם הייתי מגיע לזה".

למה זה היה חשוב לו כל כך?

"אני מניח שזה בגלל המקומות שהוא בא מהם. הוא גדל על פיוטים, הביא את זה ממרוקו, והוא ראה בזה כנראה חיבור והמשכיות משפחתית. היה לנו גם דוד פייטן".

איך היה, עוד כנער, לשיר על במות גדולות עם אומנים שהערצת בילדותך, כמו חיים לוק וג'ו עמר?

"למדתי אצל מורה מאוד נחשב בתחום הפיוט, ר' ניסים שושן, וכבר כילד בן 16 קניתי לעצמי שם של ידען. מי שהיה רוצה להיחשב כפייטן בזמנו, היה חייב להיות ידען בהיסטוריה של הפיוט, בשירת הבקשות, שזה כמו תעודת זהות – בהבנה, במקאמים, במקצבים. כשהגעתי למפגש עם אומנים כמו חיים לוק או ג'ו עמר, באתי עם כל כך הרבה ידע, שגם הם נתנו לי את ההרגשה הנוחה ואת המקום של הכבוד וההערכה, למרות ההילה שסביבם. במפגשים איתם, למרות ההתרגשות, הרגשתי ראוי להיות במקום הזה. היה לי ידע שלא היה אפילו להם, והם העריכו את זה מאוד. לימים כשאירחתי את חיים לוק, הוא אמר לקהל: 'למרות הפרש השנים בינינו, לא אני זה שמעסיק את ליאור אלמליח, אלא הוא זה שמעסיק אותי'".

עד כדי כך מסובך לרכוש את הידע הזה?

"חלק ממנו כן. חלק ממנו דורש לימוד קפדני באופן שיטתי, לשבת ולחזור על דברים. ואם אין לך מורה שמשקיע בך מכל הלב, יהיה לך קשה מאוד. היום, בתקופה של הרצון לככב מהר ביוטיוב וברשתות החברתיות, לרוב הפייטנים אין שום ידע מהעולמות שאני מדבר עליהם. רוב הפייטנים של היום עולים על במה ומבצעים להיטים, אבל הם לא פייטנים כמו מהתקופה הקדומה. זה גם מסביר לדעתי לא מעט את היכולת שלי להנהיג הרבה פרויקטים בתחום הזה".

כל הזמן אתה סביב פיוטים. זה לא שוחק? הרי יש כמות מוגבלת של פיוטים, וכל הזמן חוזרים לאותם מקומות, בפרט אחרי שנים ארוכות בתחום.

"זה אכן מתחם סגור, אבל הוא עצמו עובר שינויים. אי אפשר להשוות בין מה שיש היום ובין מה שהיה כשהתחלתי. נכון שגרעין השירים נאמן ומוגבל. אבל השנים חולפות, הקהל מתבגר, חלקו כבר לא איתנו, ויש מאזינים חדשים. אפשר לאהוב או לא, אבל רוב הדברים שעשו בארץ בתחום הפיוט - הייתי חלק מזה. העברתי סדנאות במסגרת פרויקט 'ידידי השכחת', שחשף אומנים לעולם הפיוט. ישבתי בוועדת ההיגוי, ולימים לא מעט אומנים משם הוציאו אלבומים או שירי פיוטים. היום יש לפיוט עדנה, הוא מצליח לקבל ביטוי שונה. אם הצלחתי להופיע ב'פסקול של המדינה' עם שולי רנד, ואם פונים אליי להופיע השנה בטקס המרכזי ביום הזיכרון בהר הרצל, ואם קיבלתי את פרס שר החינוך לשנות 2018 - זה אומר משהו.

"נכון, יש פיוטים שנמאס לשיר אותם במהלך השנים. מבקשים כל הזמן שאשיר שירים כמו 'אעופה אשכונה', 'למולדת שובי רוני' או 'יא רייח', ובאמת שלפעמים אין חשק. לכן הרעיון הוא גם כמו בפרויקט 'פיוט ישראלי' - להפיח חיים מחודשים בפיוטים מוכרים. מצד שני, צריך לשמח את הקהל. זה מה שהקהל רוצה, הרי הוא לא מגיע למופעים מדי ערב. הכיף שלו זה לשמוע את הפיוטים המוכרים. לכן אנחנו הפייטנים מצאנו פטנט – אנחנו משנים לחנים מעט, ומבצעים את הפיוטים בצורה קצת שונה. למשל 'אעופה אשכונה' - זה לא הלחן המקורי שלו לגמרי. יש עייפות מסוימת, אבל אנחנו מרעננים לחנים - ומרוויחים מחדש פיוטים שהופכים ללהיטים".

פופ, פיוט ווטסאפ

בפועל, מה ההבדל בינך, כשאתה עולה לבמה עם כל הידע שלך ומבצע, ובין פייטן שיש לו רק יכולת הגשה טובה?

"קודם כול, הקהל שמגיע לאולמות ואוהב פיוט מכיר את הדמויות. אני חייב להודות שהיום הקול מקבל יותר משמעות מאשר ידע. אבל לי הרבה יותר קל, לדוגמה, לעשות חיבורים ושיתופי פעולה עם אומנים אחרים. הרבה יותר קל לי לעמוד על במה עם אומנים ממרוקו וגם עם אומנים מבוגרים. אלה דברים שפייטן צעיר בלי הידע המתאים, לא יכול לעשות. כולם מצטיידים היום במתופף וקלידן, כמו במוזיקה הים תיכונית. אפילו התזמורות האנדלוסיות כבר מנגנות פחות ופחות מוזיקה אנדלוסית אמיתית. פייטן מיומן ועם ידע יכול להביא ערך מוסף מעבר לצעירים".

אבל הקהל שמעריך ומבין את הניואנסים האלה, הולך וחולף מן העולם. אז אולי אתה בעצם זקן בגוף של אדם צעיר?

"ממש ככה. אבל זה נכון ולא נכון, כי היום יש תופעה של קבוצות ווטסאפ שוחרות פיוטים, כמו 'מועצת הפיוט' או קבוצות בכל הקהילות היהודיות, של חבר'ה צעירים שרוצים לחזור לפיוטים הקדומים והישנים יותר. הם סולדים מכל מה שקורה היום בתחום הפיוט. הם מבקשים את הקלאסי. הגעתי למשל השבוע להכנסת ספר תורה בהוד השרון, בשכונה שלא מזמן עברו לגור בה, וביקשו ממני פיוטים שלמדתי בגיל 13 והיום כבר לא מושרים. זו תופעה שאני רואה שהיא מתחזקת מאוד בשנים האחרונות. לא כמו כל הפופ שיש בשנים האחרונות".

גם 'פיוט ישראלי' הוא די פופ. כנראה שבגלל זה השירים מתוכו זכו להצלחה משמעותית. אז אולי העתיד הוא דווקא כן פופ?

"נכון, בגלל זה אני לא זונח את זה. ל'פיוט ישראלי' יש חשיבות מהמקום הזה בדיוק. זה נועד לאוזן ששומעת היום ישי ריבו ויונתן רזאל. הרעיון הוא לנסות להתייחס אל הפיוט כאל שיר לכל דבר. זה הוויכוח שהיה לי גם ביני לבין עצמי - האם להביא פיוט בצורה מודרנית זה יותר חשוב מלשמר אותו בצורה הקלאסית שלו? אז אני אומר שגם וגם. אנחנו חייבים להיות מעודכנים. כמו שהפיוטים לא נמצאים רק על גבי תקליטים וקלטות אלא גם ביוטיוב וברשתות החברתיות - אותו דבר גם ברמה המוזיקלית. כל עוד שומרים על האופי של הטקסט, בעיניי זה הכי חשוב בתוך התהליך. כי לנו הפייטנים יש חטא מאוד גדול. אנחנו לוקחים לחן, אפילו שהוא להיט מוכר כמו 'שער פתח דודי', ולא מתייחסים לפער בין מה שהטקסט מייצג ובין מה שהלחן מייצג. היום למשל לא הייתי שר את זה כמו ששרתי בעבר כנער. הטקסט כל כך דרמטי - שלמה אבן גבירול פונה לאלוקים, מרגיש עזוב, מתאר את הנצרות והאסלאם איך הם פוגעים ביהודים, ומצד שני הלחן כל כך שמח, קצבי ועליז. הפער גדול. היום לא הייתי עושה את זה. אני צריך להיות איש של טקסטים לא פחות מאיש של לחנים".

ואם הרגשתם שיש לאלמליח ביקורת על התזמורת האנדלוסית ועל הפנייה למכנה המשותף הרחב ביותר – הרגשתם נכון. אלמליח לא מנסה להסתיר את הביקורת שיש לו על התזמורת שלצידה גדל ונסק, ואם זה נראה לכם סותר את התפיסה הפופית של 'פיוט ישראלי', גם כאן יש לו הסבר. "הביקורת שלי על התזמורות האנדלוסיות נוגעת לכך שהן הולכות אחרי הכפיים, מתוך רצון לשמח את הקהל בכל מחיר, במקום למלא את היעדים שבשבילם קמו", הוא אומר נחרצות.

"היום אף תזמורת אנדלוסית לא מבצעת מוזיקה אנדלוסית קלאסית, את שירת הבקשות וכן הלאה. הן נושאות את השם 'אנדלוסית', אבל הפכו להיות תזמורות ליווי לכל הז'אנרים. אני לא רואה פסול לארח אומנים מבחוץ מדי פעם, אבל לא על חשבון חומרים אותנטיים שכבר לא מנוגנים בכלל במסגרתן. זו אגב הסיבה שהתחלתי להפיק את פסטיבל הפיוט העולמי. היום זה הפרויקט היחיד בארץ שמציג את הפיוט האותנטי כפי שהיה באמת בראשית דרכו. זו המטרה שלו בעצם. התזמורת הביאה את הפיוט למקומות טובים, יחד איתנו הפייטנים. אבל משלב מסוים הם זנחו את הרעיון הזה. הרצון שלהם להגיע לקהלים חדשים היה חזק יותר מהסיבה שלשמה הוקמו".

מתי זה קרה, ומי עמד מאחורי שבירת ההגה?

"אני חושב שמהרגע שהחלה התופעה – שכמובן גם אני חלק ממנה - להפיץ את הפיוט למחוזות שונים. מאותו רגע התחילו פריחה או רנסנס לעולם הפיוט, מין טרנד פיוטי. כמעט כל אומן שני נגע באיזשהו אופן בתחום הפיוט. התזמורות הלכו אחרי האומנים מתוך הרצון לשינוי, הרצון לארח אומנים מהמיינסטרים שייכנסו לגטו הזה. משם הן פשוט לא מצאו את הדרך חזרה. גם כשעסקנו בנושא הפיוט וכשיצרנו עם מאיר בנאי, מיכה שטרית וקובי אוז, היה ברור שבשלב מסוים חלקם יחזרו לקהלים הטבעיים שלהם. ידענו שהאיזון הזה יגיע. אבל התזמורות האנדלוסיות לא השכילו להבין את זה, ועד היום הן חוטאות בניסיון למצוא חן בעיני קהלים אחרים".

לא רוצה להרוויח כסף

אלמליח מתקשה להסתיר את הסלידה שלו מהפופ הים תיכוני ומרדידות הטקסטים, שהולכת ומתעצמת בשנים האחרונות. "זו תופעה הזויה בעיניי. אי אפשר להשוות את המוזיקה הזאת למוזיקה שהייתה פעם - חיים משה, זוהר ארגוב וכו'. המוזיקאים הצעירים יותר שמבצעים מוזיקה רדודה - אין לי שום דבר נגדם, אבל מה שהם מייצגים בעיניי מכוער. אגב, הקושי שלי לארח אומנים נובע ממה שהם מייצגים. אתה רואה כאן קיטוב מטורף. רוב האומנים המזרחיים מאמינים מאוד, קוראים שמע ישראל, ובסופו של דבר כל המהות של ההופעה היא הכי רחוקה מהדבר הזה. אני לא מצליח להבין את זה".

אתה לא מצליח להבין שאנשים רוצים להרוויח כסף ממוזיקה? זה מקצוע כמו כל דבר אחר. כמו להיות יבואן. רק שבמקום למכור בגדים מוכרים מוזיקה.

"כן, אבל זה בדיוק העניין שלך כאומן או האמירה שלך כאדם. אם המטרה שלך בעולם היא להרוויח כסף ולנסוע ברכב מפואר - בסדר. אבל אני חושב שלאומן יש מקום לאמירה אישית. לבוא ולשיר טקסטים עלובים ורדודים רק כדי להרוויח כסף באירועים - זו דרך חיים שלא הייתי רוצה לעצמי. הציבור זוכר את האומנים שנהגו כבוד בטקסטים ובשירים, כמו חיים משה, דקלון ואחרים. השירים שלהם שורדים את כל התקופות. והאחרים - אף אחד לא זוכר אותם אחר כך".

דיברת על אומנים שייזכרו בעוד הרבה שנים. לך אין מספיק רפרטואר משל עצמך. לא כואב לך שיזכרו ממך בעיקר ביצועים ופחות שירים שנבעו מתוכך?

"זה פחות עובר לי בראש, כי אני פחות חושב אם יזכרו אותי בזכות שיר כזה או אחר. יש חשיבות גדולה גם בביצוע פיוטים, כי אתה משמר מסורת של מאות ואלפי שנים. התפילות, הימים הנוראים - המנגינות האלה השתמרו במשך כל כך הרבה שנים. לולא זה, אולי לא היינו נשמרים כך בגלות. לכן אני רואה דווקא תפקיד עצום להיותי פייטן ולבצע דברים שנכתבו לפני מאות שנים.

איך אני מביא את זה היום לקהל הרחב? אני מנסה לדמיין מה היה חושב אותו משורר על איך הפיוט מבוצע היום, והאם הוא בכלל חשב שזה יבוצע עם תופים וגיטרה חשמלית, ולא רק עם איזה כלי עתיק מימי הביניים. אני כותב גם חומרים מקוריים, אבל יש לי כבוד עצום יותר לטקסטים הישנים. כשאני שם את זה מול זה, לא נוצר פער שגורם לי אי נוחות. להפך, אני מרגיש כבוד עצום לעסוק בחומרים ששרדו צרות וגלויות, ועדיין מצליחים לגעת בעם ישראל".