רוקמת עלילה

לא מעט ספרים במעטפה חומה נוחתים אצלי בתיבת הדואר, אבל זו הפעם הראשונה שבה קיבלתי ספר שיצא לאור אחרי פטירתו של הסופר.

כשהספר 'מסע בעקבות שמי' (ידיעות ספרים) נשלף מהמעטפה, שפשפתי את העיניים. רונית לוינשטיין-מלץ כבר אינה בין החיים מזה שלוש וחצי שנים, ובכל זאת היא חתומה על הכותר החדש בסדרת הספרים המצליחה שלה לנוער. מבט נוסף גילה קרדיט לכותבת נוספת של הספר – בת שבע סדן.

כמה ימים מאוחר יותר אני פוגשת את סדן (44), אם לשבעה וסבתא לשניים, בביתה בעלי, מבקשת להתחקות אחרי התעלומה הספרותית. היא מדפדפת במחברות הצהובות של רונית. מחברות שבהן כתבה כשהייתה מאושפזת, על ערש דווי. הכתב לא כל כך ברור, אבל המשפטים שכתבה רונית ובת שבע שימרה כהווייתם באים לקראתי מתוך הכתב, מוכרים לי מהספר המודפס.

"תקשיבי, יש לך ספר"

לוינשטיין וסדן הן קרובות משפחה. לוינשטיין הייתה בת דודה של הרב אלי סדן, שהוא חמיה של בת שבע. בין השתיים שררו קשרי משפחה שהתחממו לפני 13 שנה, כשסדן עברה עם משפחתה לעלי. היא ואחותה הגיעו ללוינשטיין וביקשו ממנה שתכתוב ספר על הוריהן – הרב אלי ודינה הורוביץ הי"ד, שנרצחו לפני 16 שנה בליל שבת בביתם בקריית ארבע. באותה תקופה לוינשטיין בדיוק התחילה לכתוב ספר על דרור וינברג. "היא אמרה: אני מעריכה שזה ייקח לי שלוש שנים, אבל אחר כך אשמח לכתוב על ההורים שלכן". בינתיים הורתה לאחיות לאסוף חומרים. "ישבתי וכתבתי דברים שחשבתי שהיא תוכל להשתמש בהם. בכל פעם כתבתי ושלחתי לה במייל, והיא תמיד ענתה בשלוש מילים: תכתבי, תכתבי, תכתבי. היא לא העירה, לא ביקרה, לא כלום. פשוט עודדה אותי להמשיך לכתוב". כשחלפו שלוש שנים, שאלה סדן את לוינשטיין אם היא יכולה להתפנות עכשיו למלאכת הכתיבה. "היא אמרה לי: 'תקשיבי, יש לך ספר'".

ידעת במשך התקופה הזאת שהיא בעצם עובדת עלייך?

"לא. אמרתי לה: תקשיבי, אני לא סופרת, אין לי את זה, אני לא יודעת לכתוב. היא אמרה לי: תפסיקי לבקר את עצמך, תמשיכי לכתוב ותשתקי". סדן המשיכה לכתוב, ולבסוף הוציאה את 'ואין יותר גבעול', ספר מרגש על הוריה. מאז התהדקו הקשרים בין השתיים ונסובו גם על מחשבות שקשורות לכתיבה. "לי יש בתכנון עוד ספר למבוגרים, לא ראיתי את עצמי כותבת לילדים", משתפת סדן, "גם בעבודה אני עובדת עם נוער ומבוגרים. איתם הדברים זורמים לי. היא, כדי לשמור על עצמה ולא להיחשף יותר מדי, וגם כדי לא לפגוע באף אחד ולשמור שהספר יהיה חיובי, העדיפה לכתוב לילדים. היה לה חשוב לכתוב ממקום ילדי ותמים שרואה את הטוב שבמציאות. דיברנו על זה הרבה".

השתיים ניהלו שיחות ארוכות ועמוקות וגם חוו חוויות מקרבות. "בשבת אחת הבן שלי נפל ושבר את ארובת העין. הוא עבר ניתוח בהדסה עין כרם, ובחדר ההתאוששות הם שכבו מיטה ליד מיטה, גם היא התאוששה מניתוח. זו הייתה סיטואציה בלי הגנות. אז נפל לי האסימון שהיא לא תחיה". באחת השיחות האחרונות הן שוחחו על דמויות ועל כתיבה. לוינשטיין, אם לחמש בנות, סיפרה שפעם היה לה בן שקראו לו יצחק. היא סיפרה לסדן שמעולם לא פרסמה משהו על האובדן הזה. "אמרתי לה: זה נושא שיכול לגעת בכל כך הרבה לבבות. דיברנו על זה שהסרטן הראשון הוליד ממנה כתיבה, ותהינו מה יוליד ממנה הסרטן הזה. קצת אחר כך היא נפטרה".

הסרטן השני לא הוליד משהו חדש, אבל השם יצחק כן מקבל מקום בספר הנוכחי. מיד אחרי השבעה על רונית פנה בעלה, הרב יגאל לוינשטיין, לסדן. הוא אמר לה שיש חומרים שרונית התחילה לכתוב וביקש שהיא תמשיך. סדן לא יודעת אם זו הייתה בעצם בקשה של רונית עצמה, "בלב שלי אני מדמיינת שכן. הוא אמר: היא מאוד העריכה אותך, ואני רוצה שתמשיכי".

הרב יגאל מסר לסדן את המחברות של לוינשטיין, שמלבד העובדה שהייתה קרובת משפחה אהובה הייתה גם סופרת ילדים מצליחה. המשימה שהוטלה על כתפיה של סדן הייתה כבדה: להמשיך את מה ששרטטה רונית, יחד עם הצורך לעמוד בסטנדרט גבוה. היא דווקא לא חששה. "קודם כול אמרתי לו: תביא לי את החומרים רק כדי לקרוא, אני לא מתחייבת לכלום. דבר שני, אמרתי לעצמי שאין מצב שאני כותבת בסגנון שלה ואין מצב שאני נכנסת לנעליים שלה. היא משהו אחר". סדן הקשיבה כמה פעמים לראיונות שערכה רונית עם האדם שסביבו נרקמה העלילה - איני עבאדי, תושב דגניה שהיה איש המוסד בעיראק. היא שכתבה אותם, וגם הקלידה את הפרקים שרונית הספיקה לחבר.

לא נלחצת?

"באופן כללי אני לא אדם שמרגיש מחויבות לאף אחד. יש לזה יתרונות ויש לזה מגרעות", היא צוחקת. "הרגשתי קצת כמו משחק. התייחסתי בחרדת קודש למה שהיא כתבה, אבל אמרתי לעצמי: יש כאן משהו לא גמור. או שלא ייצא מזה משהו בכלל, או שאשחק עם זה ונראה". לוינשטיין כתבה לעצמה ראשי פרקים ושרטטה סקיצה של מה שרצתה לכתוב. סדן לא התחברה לציר העלילה. "אמרתי לעצמי שאני צריכה להשתחרר ולבנות דמות משל עצמי".

סדן החליטה לכתוב על החוויה שלה, על אובדן סופרת אהובה, על פרידה, על ספר שחלקים ממנו נכתבו אבל הקוראים הסקרנים לא יודעים מה ההמשך. "ככה נולד גיבור הספר אלירז. הוא נולד בלילה אחד והספר נכתב בכמה ימים ברצף, בחופשה הגדולה. היו כאן הבנות שלי ואחייניות שלי, בגיל כיתה ד'. בכל פעם נתתי להן לקרוא את מה שכתבתי באותו יום. אחיינית אחת התלהבה במיוחד ואמרה: נו, בת שבע, את חייבת להמשיך לכתוב, אני מרותקת. היה כיף לכתוב בשיתוף פעולה עם הילדים, לכתוב ולקבל פידבקים תוך כדי".

אחרי שסיימה את הכתיבה היא נסעה לעבאדי בן ה-86, שסיפורו הוא הציר השני שסביבו נרקם הספר. מבחינת סדן זו הייתה חוויה, לא רק כי מדובר באדם מרתק שפעל בשליחות סודית למען מדינת ישראל, אלא גם משום שהוא סיפר לה על המפגשים שלו עם רונית ואמר עד כמה התפעל ממנה. מעט מזה הגיע לספר.

בספר את נוגעת בנקודה שלא נוגעים בה בדרך כלל - במוות. סגרת את הקצוות והפכת את הספר לפרידה מרונית.

"כן. אבל זה עדיין מוות של סופרת, לא של אמא. זו לא בחירה מודעת. אולי כל ההבדל הוא שאני לא מפחדת לגעת במוות או בכאב".

אז גילית את הכתיבה לילדים?

"כן, נהניתי מהתהליך, היה כיף. זה לא העיסוק העיקרי שלי, אבל יש מצב שאמשיך בזה. יש לי רעיונות לסדרה, אני רק צריכה עוד 24 שעות ביממה".

מגיל 9 עד 99

החופה שנתפרה מריבועי הרקמה שהעבירו נשים (וגם כמה גברים) לסדן, לזכרה של אורי אנסבכר הי"ד, כבר עמדה מעל ראשו של זוג שבא בברית הנישואין, אבל סדן עדיין ממשיכה לקבל רקמות. ריבוע של 10 על 10 סנטימטר ובו עבודת יד רקומה, ככל העולה על רוחה של הרוקמת. מספר הרקמות הגיע ל-5,000, רבות מהן נשלחו גם מחו"ל.

"אחרי הרצח של אורי אנסבכר כולם היו מזועזעים", היא נזכרת בלידתה של היוזמה. "דיברתי עם אחותי והיא אמרה לי שהיא מזועזעת, שזה דבר ייחודי. היא בדרך כלל לא מזועזעת. דאגתי לה, כי היא לא הטיפוס שתפגין או תכתוב פוסט. אז אמרתי לה: בואי נרקום משהו ביחד". סדן, צריך לציין, היא תרפיסטית באומנות. "במקרה באותו ערב הייתה כאן, בסטודיו שלי, סדנת רקמה שהיישוב עשה לעולות חדשות. גם להן סיפרתי על הרעיון. כתבתי פוסט בפייסבוק וציינתי שמי שרוצה לרקום תפנה אליי".

היא חשבה שיפנו 40 נשים מהיישוב שלה, לכל היותר 80. בתוך זמן קצר הבינה שנכנסה לפרויקט מטורף. "היו אלפי ווטסאפים ביום, עשרות טלפונים. ניהלתי חמ"ל עם אחותי והבנות שלי ועם נשים נוספות. בתוך שנייה היו 150 נשים שהתנדבו להיות רכזות ולאסוף רקמות מהאזור שלהן, והמון התנדבו להסיע את הרקמות לכאן. ככה, בתוך כמה שבועות, נאספו אלפי רקמות".

סדן מנסה להסביר מדוע היוזמה תפסה כל כך הרבה נשים, שבחרו באופן אקטיבי לקחת בד, חוט ומחט ולחשוב מה הן רוצות להביע. "הרצח הזה טלטל. אנשים חיפשו מה לעשות. יש משהו מאוד פשוט בלרקום. זה נשי, זה נקי, זה לא עולה כסף". היא לא חשבה על זה מראש, אבל פתאום שמה לב שהקריאה שלה דיברה אל נשים מבוגרות. "יש שתי נשים בנות 99 שרקמו דברים מטריפים, והרבה נשים מעל גיל 90. זה הביא אותי לחשוב שלאנשים המבוגרים אין איפה להשמיע את המחאה שלהם. אנחנו יכולים לכתוב פוסט בפייסבוק, יש לנו דרך להגיד את מה שאנחנו רוצים על במה ציבורית. והנה פתאום נתנו להם את האופציה להביע את עצמם". דבר נפלא אחר שקרה הוא חיבור בין-דורי. "נשים צעירות הלכו ללמוד מהמבוגרות איך לרקום, כי לא לימדו אותן". תופעה נוספת שהפליאה ושימחה אותה הייתה רקמה בחבורות. "לא דמיינתי את זה. חשבתי שכל אחת תיקח חתיכת בד ותרקום. אבל בכל מיני ערים קבעו ונפגשו ויצרו חבורות של רקמה. זה היה מאוד מרגש". הסיפורים שעומדים מאחורי הרקמות כל כך מרגשים, היא אומרת, שהיא חוששת לבכות. אבל אני הגעתי עם חבילת טישו מהבית, אז היא משתפת.

היא מספרת על אבינועם כהן, חייל שאמו רקמה לו לבר המצווה תיק לטלית. כשהתגייס העביר את הטלית-תפילין לתפידנית. "הוא כל הזמן אמר לה: אני מחכה להעביר את התפילין בחזרה לתיק שרקמת. זה היה בשבילו לחכות לשחרור. הוא נפל, והיא הביאה את מה שרקמה לו. יש מישהו שהייתה לו שמיכה שהלכה איתו לאורך כל השואה, גם בברגן בלזן. הנכדות שלו לקחו פיסה מהשמיכה וכל אחת רקמה אות. יחד הן כתבו 'דמים בדמים נגעו'".

הסיפורים צובטי הלב יוצאים ממנה בשטף, והיא בוכה. "הייתה מישהי שההורים שלה איבדו שלושה בני משפחה במלחמת השחרור. הם לא גמרו לשבת שבעה, וישבו שוב. היא רקמה את המילה אהבה. רוקמת אחרת סיפרה שהם היו עם הילד שלהם, שחלה בלוקמיה, בבידוד במשך כמה חודשים. בחדר ההוא לא היה הבדל בין יום ללילה. כדי לדעת מתי שבת, הם היו פורשים על השולחן הזעיר שהיה בחדר מפה לבנה. על המפה הזאת היא רקמה". גם משפחתה של שולמית קישיק-כהן, שהייתה מרגלת ישראלית בלבנון ונגזר עליה גזר דין מוות שהומתק ל-21 שנות מאסר, תרמה לפרויקט. קישיק-כהן שוחררה אחרי מלחמת ששת הימים במסגרת חילופי שבויים. "כשהייתה בכלא היא רקמה בדרך לא דרך מהמצעים שהיו לה. את הרקמה הזאת המשפחה שלה תרמה. ויש רקמות של הרבנית קאפח, ונשים שרקמו על שמלות כלה ועל מטפחות ועל חיתולים של התינוקות שלהן. אני יכולה לדבר על זה בלי סוף, זה מטורף". וכן, היא חשבה לעשות מזה ספר.

בתחילת הדרך, היוזמה של סדן לא הייתה בידיעת משפחת אנסבכר. "לא רציתי להעמיס עליהם, היה להם מספיק עם מה להתמודד". אבל תוך כדי השבעה אנשים סיפרו להם, ואמא של אורי כתבה לסדן שאורי הייתה ילדה של חיבורים וידעה לחבר בין אדם לחברו, בין אדם לעצמו ובין אדם לאחר, ולכן היוזמה מאוד מתאימה לה. "סבתא שלה סיפרה באזכרה של סוף השבעה שאורי הייתה עצובה בסוף בת המצווה שלה. כשהיא שאלה אותה מדוע, ענתה אורי 'כי בפעם הבאה שאהיה כלה, זה יהיה בחתונה שלי'", סדן מספרת ומנגבת דמעה. "הסבתא אמרה שאורי כבר לא תהיה כלה, אבל היא מקווה שהרבה כלות יתחתנו מתחת לחופה שרוקמים לזכרה".

סדן נפגשה מאז עם אמה של אורי, והמשפחה נעשתה מאוד מעורבת גם בכיתוב שעל החופה, שהוא שיר שכתבה אורי, וגם בבחירת הפסוק "קומי אורי כי בא אורך". כל מי שרוצה לשאול את החופה צריך לתאם עם אשת קשר ולהגיע למשפחת אנסבכר בתקוע, שם החופה נשמרת.

"אמא של אורי אמרה לי שכל העשייה סביב החופה לא מחזירה את אורי, אבל זה קצת מקל על הנשימה. אחר כך היא אמרה לי שיש משהו בחופה שהוא כמו קריאה מאורי שאומרת שיש גם אור, יש אור שממשיך להיות מופץ בעולם".

חוץ מהחופה יצרה הקווילטרית (אומנית טלאים) רינה רייך מגן דוד גדול מ-704 רקמות. סדן עסוקה במחשבה מה אפשר ליצור מכל השאר. "חיבור של כל הטלאים לוקח זמן, מדובר בהרבה סוגי בדים". היא מאוד רוצה שהכול ישתבץ ליצירה אחת גדולה. "הרב גדי, אביה של אורי, כל הזמן מזכיר לי שהעיקר הוא שכל אחת השקיעה, התהליך עצמו, ההתעוררות הזאת, ולא התוצאה".

"אמרתי לנתניהו: זה בשבילכם, לא בשבילנו"

כל פיגוע מרעיד את נימי הלב של סדן. "אני חושבת מה המשפחה עומדת לעבור והיא עוד לא יודעת". סדן מאמינה שכל עם ישראל כואב כל רצח, אבל כשהוריה נרצחו בליל שבת אחד של חודש אדר בביתם שבקריית ארבע, היא בכלל לא הרגישה את החיבור והחיבוק הזה של עם ישראל. "אפילו הפוך. כי זה היה באינתיפאדה השנייה, ואז לא הספקת להבין מי נרצח, וכבר נרצחו עוד". יומיים לפני הרצח של בני הזוג הורוביץ אירע פיגוע באוטובוס מספר 37 בחיפה. בפיגוע נרצחו 17 איש, רובם בני נוער. שלושה ימים אחרי הפיגוע נרצח חייל בחברון. "לא יכולת להכיל, אי אפשר היה".

פרט לחוסר תשומת לב ציבורית, לשבעה שבקריית ארבע לא הגיעו נבחרי ציבור או נציגות ממלכתית. דבר נוסף שגם פגע קשות בילדים האבלים הוא השלכותיו האבסודריות של החוק, שלפיו יתומי טרור משני הורים אינם מוכרים כלל מבחינת המדינה, אפילו לא כיתומים מהורה אחד. "אם אין אלמן או אלמנה, אז אין גם יתומים. כבר בשבעה אמרו לנו שאין דרך לפתוח לנו תיק בביטוח לאומי". ההסבר ללקונה הבלתי מתקבלת על הדעת הזאת, הוא שחוק נפגעי טרור היה העתק של חוק משפחות חיילים שנספו במערכה. אובדן של שני ההורים הוא לא אפשרות שקיימת בעולמם של חיילי צה"ל. "לא קיבלנו הכרה, לא היינו כלולים ברשימת המשפחות נפגעות הטרור", מגלה סדן, "בשבילי זאת הייתה טראומה לא פחותה מרצח ההורים. גדלתי בבית ממלכתי. אמא שלי הייתה פטריוטית, בשבילה יום העצמאות ויום הזיכרון הם חגים שלא נפלו מכל החגים האחרים. ממש תלמידי הרב צבי יהודה, בלי טיפת ציניות. כל מוסדות המדינה וחוקי המדינה היו קודש. כל הזמן אמרתי לעצמי: איזה מזל שהם לא פה".

אצל משפחת הורוביץ המצב היה עוד יותר מורכב. עובד מדינה שנהרג בפיגוע, משפחתו לא מקבלת דבר מכל מה שהפריש וחסך במשך השנים ממשכורתו. ההנחה היא שיד אחרת של המדינה משלמת למשפחה. דינה הורוביץ הייתה מורה, והמשפחה לא קיבלה דבר מכל מה שחסכה. "זה סתם כסף, אבל זה לא באמת סתם. זאת ההכרה. ביום הזיכרון המשפחות השכולות מקבלות מכתב מראש הממשלה עם צ'ופר קטן. השתוקקתי לקבל את המכתב הזה. לא הוזמנו לשום טקס, כלום. הייתה בדידות. יצאנו למאבק ארוך של שמונה שנים עד שקיבלנו הכרה". כיום החוק תוקן ויתומי הטרור משני ההורים שווים במידת זכאותם ליתומי טרור אחרים.

למאבק יצאה קבוצת יתומי טרור משני ההורים, בחסות עמותת 'משפחה אחת' שנתנה גב למאבק. מתברר שכבר משנותיה הראשונות של המדינה יש יתומים כאלה, אבל מעגל השכול הזה התרחב משמעותית בשנות האינתיפאדה השנייה. "יש 25 זוגות שנרצחו יחד, ולהם 119 ילדים. אני מכירה את כולם". מי שסייעה להם רבות הייתה חברת הכנסת לשעבר דליה איציק. לסדן היו גם שיחות אישיות רבות עם ראש הממשלה נתניהו, בהתחלה כשר האוצר ואחר כך כראש הממשלה.

"העמדה שלי היא שזה חוב מוסרי של המדינה כלפינו. יש מדרש שאומר שלקראת הגאולה המלאך מיכאל מקריב קורבנות ציבור. כשאנחנו אומרים 'ואישי ישראל ותפילתם', אישי ישראל זה לא אש הקורבנות אלא אנשים מכובדים מישראל, וכמו שקורבן התמיד כל הציבור צריך להיות שותף בו, אז גם בקורבנות האלה כל הציבור צריך להיות שותף. הגעתי לנתניהו מהמקום שלא אנחנו צריכים אותו, אלא המדינה צריכה אותנו, להיות שותפה בקורבן שלנו. ככל שיותר אנשים יהיו שותפים בכל קורבן, ככה לכאורה פחות קורבנות יהיו צריכים להיות מוקרבים. לקראת הגאולה חייבים להרגיש את הביחד הזה". היא מבססת את דבריה על דבריו של הרב רא"ם הכהן, "הוא אומר לאנשים שתומכים בנפגעי טרור: אל תחשבו שזה בשבילם, זה בשבילכם".

במסגרת המאבק לשינוי החוק הכירה סדן יתומים שבמשך עשרות שנים המדינה לא הכירה בהם ולא טיפלה בהם כנפגעי טרור. הוותיקה ביניהם היא מירי פירסטנברג, ניצולת הפיגוע שאירע לפני 65 שנה באוטובוס במעלה עקרבים, אחריה אסף מרדכי, יתום הפיגוע שאירע בכפר יובל לפני 44 שנים, ושלושת הילדים לבית ביבס, שמחבלים פרצו לביתם בבית שאן לפני 45 שנים והם ניצלו לאחר שהוריהם הורו להם לקפוץ מחלון הבית. מרבית היתומים היטלטלו ממקום למקום. המאבק של סדן וחבריה החזיר להם מעט סומק ללחיים וייצב את קומתם השפופה.

את כל זה היא מספרת כדי להמחיש את הבדידות שחוותה אחרי רצח הוריה. "כשהתחלתי להרגיש את החיבור הזה של הרקמות, הרגשתי שיש כאן גם תיקון בשבילי, שבעצם אני הייתי זקוקה לתחושה הזאת שהפיגוע נוגע לכולם. אני חושבת שתמיד זה נוגע בכולם, כל ההבדל הוא שכאן היה איך להביע את זה. למה דווקא אורי זכתה? אני לא יודעת. אולי יש משהו בנשמה שלה. היה משהו בגיל שלה, שהכול מוכן ועוד לא, שהוא לקראת".

לגלות את העולם שמעבר

סדן היא תרפיסטית באומנות רק בשנים האחרונות. לפני כן הייתה פיזיקאית. היא מגדירה את הפיזיקה "אהבת חיי". אבל אם חשבתם שמדובר בחנונית קלאסית, טעות בידכם. "נשרתי מכל בית ספר שהייתי בו", היא מעידה. זה לא הפריע לה לקחת קורסים בפיזיקה באוניברסיטה הפתוחה, במקביל לקורסים בספרות. היא קיבלה מלגות ועשתה תואר ראשון ושני בתחום. "היה לי ממש נס. גיליתי סוג של הוכחה לתורת הקוואנטים. היכולת לתאר דברים שקורים במשוואות מתמטיות היא אחד הדברים שהכי שימחו אותי בחיים. יכולתי להתענג על זה ולהיות שעות על גבי שעות במעבדה". מבחינתה אין תחליף לתחושה שהאדם מגיע לקצה יכולת ההבנה האנושית. "עד כאן אנחנו מבינים, ומכאן מה?" העיניים שלה נוצצות כשהיא מדברת על כך, וממש נגמרות לה המילים. "זו שפה שמי שלא שם אולי קשה לו להבין אותה. בעיניי היא ממש מרתקת". במשך שנים עבדה באינטל ובחברות סטארט-אפ.

הפיזיקה מילאה בשבילה כמה צרכים בנפש. "כילדה מאוד קטנה הייתי צריכה להיות בטוחה שכשאני עולה על גשר הוא לא ייפול, וכשאני עולה על מעלית היא לא תקרוס", ולימוד חוקי הטבע העניק לה חוויה של ביטחון. הצורך השני הוא הצורך לדעת על איך דברים עובדים ומה עומד מאחורי מה שאנחנו רואים, אם זה מיקרוגל או השמש שזורחת. "זה קצת רוחני כזה, את רוצה לדעת את המעבר. יש שם יותר מחוקיות וחוכמה". הסיבה השלישית שקשרה אותה לפיזיקה היא "שאם אדע מה יש שם, אוכל לעשות עם זה משהו, אוכל לשפר את העולם". סדן באמת הייתה שם והזיזה את העולם בעוד מילימטר קדימה, באמצעות פיתוחים ומחקרים שעליהם עבדה במסגרות השונות.

השבר היה כשההורים שלה נרצחו. האירוע הזה לא נכנס למשוואה. "החיים שלי היו מסודרים במשוואות, הם היו ממופים בצורה גרפית. בפיזיקה אם נותנים לך נתונים התחלתיים של מערכת, את יכולה לצפות מה יקרה בה בכל רגע בעתיד. וזה חלק מהביטחון. זאת תורת הניבוי. כל עוד אתה יודע מה קורה עכשיו, אתה תדע מה יקרה בעתיד. אז הרצח של ההורים שלי היה מבחינתי נקודה סינגולרית. לא הייתה לה שום הכנה, שום דבר שניבא אותה. בפיזיקה לא קורים דברים פתאום. הכול הדרגתי. בשבעה רק זה מה שעניין אותי. הייתי צריכה לסדר לי את העולם מחדש כי הוא קרס, עם כל הביטחון שבניתי בו. היה לי שם שבר מאוד גדול. אבל חזרתי לפיזיקה, זה היה המקצוע שלי".

ממגוון סיבות היא שינתה את רמת האינטנסיביות בעבודה. לבסוף הגיעה לטיפול באומנות. תחום שונה בתכלית, שמבחינתה עונה על אותם שלושה צרכים. "במקום להתייחס למיקרוגל, אתה מתייחס לנפש האדם ומחפש את המעבר. יש מבנה פנימי ויש דפוסים, ויש לאדם על מה להישען בתוכו. יש מה לעשות עם זה". ובכלל, ככל שהפיזיקה נהיית יותר מופשטת, היא מאבדת את הריאליות שלה. "שם הנפש והפיזיקה נפגשות".