"בשעה זו נפתחים ברחבי הארץ ירידי שבוע הספר העברי". את הידיעה הזאת ציפיתי לשמוע בחדשות שש בערב בכאן ב', אבל גלי הרדיו ברכבי סירבו להעביר את האייטם המתבקש. אולי זה רק מקרה, אולי דיווחו על כך ב'כאן תרבות' או בתחנה אחרת. אני מגרש ממוחי הרהורים על מזלות רעים, יוצא מהרכב וצועד בין המאבטחים לתוך שדה הקרב על ליבם וכיסם של חובבי הספרים. גבירותיי ורבותיי: יריד שבוע הספר בכיכר רבין. או בשמו הפחות רשמי: שלמה אבס שוב מחלק חתימות.
עם שבוע הספר אני מנהל יחסי אהבה-שנאה ממושכים. לא אכנס לפרטים, אבל מאז שהוצאתי את ספרי היחיד, אי אז בתקופה הפליאוליתית, יריד הספרים מתויק אצלי תחת הכותרת "החלום ושברו". מי מכם שמחזיק ברשותו מכונת זמן יכול לשוב אל תחילת המילניום ולראות כיצד רוח יוצאת ממפרשים. מנגד, את הקונספט של היריד אני מחבב, גם אם חינו המסחרי עומעם על ידי מבצעי רשתות הספרים בכל ימות השנה.
ואכן. הטקסט הנפוץ ביותר ברחבי הכיכר הוא "3 ספרים ב-100". הוצאת כתר, ידיעות ספרים, סלע מאיר – כולן באותו ראש ובאותו מבצע. זה לא "אבא במאה" אבל זה עדיין מחיר די אטרקטיבי. רק הוצאת שוקן מוכרת שני ספרים בלבד ב-100 שקלים, כי זה שוקן והם האיכות! בדוכנים אחרים אפשר למצוא גם יצירות ספרותיות חינמיות, בעיקר כאלו עם עלילה. למשל, בדוכן של שוברים שתיקה. שם מציעים לי בנימוס חוברת של עדויות חיילים מדרום הר חברון. בתמורה אני תורם להם עדות משלי על שעות ההשכמה לבתי הספר בבית משפחת סגל. מרוב זעזוע הם מאשימים אותי בשקר ובהוצאת דיבתם של הילדים בעולם כולו.
אני ממשיך להסתובב בין הדוכנים, מתפלל להימנע מחבריי הסופרים שרק יעוררו את קנאתי ומררתי. באחד הדוכנים אני מוצא בת משפחה שזה עתה הוציאה ספר קומיקס מבטיח. קרובי משפחה זה בסדר, להם אני מפרגן. בינתיים. לצידה, בדוכני אותה הוצאת ספרים, מסתובבים אישים כמו אהוד אולמרט ובוגי יעלון שמקדמים את יצירות המופת שלהם. די ברור לי על מי מהשלושה אני עומד להוציא את הארנק.
דוכנים רבים נשלטים על ידי שלוש או ארבע הוצאות לאור. אבל יש גם אחרים. למשל, דוכני הנקניקיות ותפוח האדמה שתופסים שטח נכבד סמוך לבריכה. בצד האחורי של הכיכר ניצבים כמו תמיד דוכנים של ספרים נידחים בהוצאה פרטית, ברובם עומדים היוצרים עצמם. אני קורא את השמות מרחוק: החתול שבא לסעוד, מתכונים של מרים, ספרי שלמה קאלו, יולי הידד. מה זה יולי הידד? שם הסופר או אמירה עקרונית על החופשה הקרובה? מתקרב לדוכן. כן, השם הצליח לעבוד עליי. מתברר שיולי הידד הוא שם ספר וגם שמה של הגיבורה הראשית. המחבר דווקא מוכר, הכוריאוגרף קלוד מיכאל דדיה, והוא מספיק נחמד כדי שאעשה לספר פרסום חינם בעיתון. למה לא, לבריאות.
הררי ספרים, אישים מוכרים שיורדים אל העם, עובדים צעירים ולא מיומנים, צילומים משותפים, אולפן נייד ורמקול שמכריז על אזור החתימות הבא. יריד שבוע הספר שתכף נגמר הוא עדיין מוסד מלא קסם, מקום מפגש של אנשים ומילים וגם מקום שבו אפשר להסתובב עם שקיות פלסטיק ובכל זאת להרגיש שיקי. רגע לפני העזיבה, אני מציץ שוב בדוכן ספציפי של ספרי נוער. אני יודע שהספר שלי לא שם, אבל עדיין בודק גם אחרי כמעט שני עשורים. טוב, הוא לא שם. סתם בזבוז זמן כל השבוע-ספר הזה. אין מה לראות, תישארו בבית אני אומר לכם.