חשיפת פרטי פרשת גינוסר והשימוש בשירותיו, היא כתב אישום חריף ביותר נגד ממשלות ישראל לדורותיהן, בעיקר ממשלות העבודה, מאז תחילת אוסלו, כך אומר העיתונאי והסופר רונן ברגמן לערוץ 7. ברגמן הוא שכתב את הספר "והרשות נתונה", ובו פירט גם הוא את שחיתותה של הרש"פ.
בראיון אומר ברגמן כי כתבתו של בן כספית על פרשת גינוסר מאפשרת הצצה אל תוך המבוך של החשבונות שמחזיק ערפאת. הדבר מוכיח בין היתר את העובדה שערפאת אינו מעונין ברווחת בני עמו. את הכספים שהיה יכול להשקיע בשיפור הרפואה החינוך והתשתיות של הפלשתינים הרעבים הוא מבריח החוצה ומשקיע בעסקיו הפרטיים בחו"ל.
הנושא השני העולה בכתבה, אומר ברגמן, הוא ניגוד העניינים הבוטה שבין תפקידו של גינוסר כמוציא ומביא מערפאת לבין העסקים הפרטיים שלו. ניגוד זה גם אם לא על כל פרטיו, היה ידוע מזמן. לדבריו, אותו מסמך, שעליו סירב חיים מנדל שקד לחתום, הוא מסמך תשובה לבג"ץ לאחר עתירה שהגיש ח"כ צבי הנדל, והוא הוגש לאחר שגינוסר סירב לפרט את העסקים שהיו בינו לבין ערפאת וראשיד.
הטענה כי לא היה ניגוד אינטרסים היא מופרכת, אומר ברגמן, מפני שגם אם הפרטים הקטנים לא היו ידועים, ברור היה שגינוסר נמצא בקשרים עסקיים עם מוחמד ראשיד, עם ערפאת ועם בכירים פלשתיניים אחרים. פרשת גינוסר, מוסיף ברגמן, היא כתב אישום חריף נגד צביעותן של ממשלות בישראל. לדבריו, גם היועץ רובינשטיין, שהתנגד להעסקתו של גינוסר, יצר נתיב שאפשר את העסקתו, וזאת בכך שהתיר את השימוש בשירותיו במקרים של "פיקוח נפש". בנושאים כמו מדיניות, פוליטיקה וביטחון, אומר ברגמן, כל דבר הוא בבחינת "פיקוח נפש". ברגמן הוסיף כי בסופו של דבר גינוסר ורובינשטיין חלקו חדר משותף בקמפ דייוויד.
באשר להתנערותם של אישי ציבור מכל אחריות בעניין פרשת גינוסר בטענה כי "לא ידעו", אומר ברגמן כי כבר במרץ 97' התפרסמה סדרת כתבות תחקיר מפרי עטו, ובהן פורטה שחיתות הרש"פ. בכתבות אלו עסקתי, אומר ברגמן, ביחסים שבין בכירי הרש"פ לבין יוסי גינוסר. אחת מהכתבות אף עוררה את זעמו של חבר הכנסת אברהם בייגה שוחט בעניין כלכלי מסויים שהוזכר בה, מכך ניתן ללמוד כי קרא את הכתבה ואף התייחס אליה, דהיינו היה מודע לפרטי השחיתות המפורטים בכתבה. לעומת זאת כעת הוא טוען כי "לא ידע", ציין.
בראיון אומר ברגמן כי כתבתו של בן כספית על פרשת גינוסר מאפשרת הצצה אל תוך המבוך של החשבונות שמחזיק ערפאת. הדבר מוכיח בין היתר את העובדה שערפאת אינו מעונין ברווחת בני עמו. את הכספים שהיה יכול להשקיע בשיפור הרפואה החינוך והתשתיות של הפלשתינים הרעבים הוא מבריח החוצה ומשקיע בעסקיו הפרטיים בחו"ל.
הנושא השני העולה בכתבה, אומר ברגמן, הוא ניגוד העניינים הבוטה שבין תפקידו של גינוסר כמוציא ומביא מערפאת לבין העסקים הפרטיים שלו. ניגוד זה גם אם לא על כל פרטיו, היה ידוע מזמן. לדבריו, אותו מסמך, שעליו סירב חיים מנדל שקד לחתום, הוא מסמך תשובה לבג"ץ לאחר עתירה שהגיש ח"כ צבי הנדל, והוא הוגש לאחר שגינוסר סירב לפרט את העסקים שהיו בינו לבין ערפאת וראשיד.
הטענה כי לא היה ניגוד אינטרסים היא מופרכת, אומר ברגמן, מפני שגם אם הפרטים הקטנים לא היו ידועים, ברור היה שגינוסר נמצא בקשרים עסקיים עם מוחמד ראשיד, עם ערפאת ועם בכירים פלשתיניים אחרים. פרשת גינוסר, מוסיף ברגמן, היא כתב אישום חריף נגד צביעותן של ממשלות בישראל. לדבריו, גם היועץ רובינשטיין, שהתנגד להעסקתו של גינוסר, יצר נתיב שאפשר את העסקתו, וזאת בכך שהתיר את השימוש בשירותיו במקרים של "פיקוח נפש". בנושאים כמו מדיניות, פוליטיקה וביטחון, אומר ברגמן, כל דבר הוא בבחינת "פיקוח נפש". ברגמן הוסיף כי בסופו של דבר גינוסר ורובינשטיין חלקו חדר משותף בקמפ דייוויד.
באשר להתנערותם של אישי ציבור מכל אחריות בעניין פרשת גינוסר בטענה כי "לא ידעו", אומר ברגמן כי כבר במרץ 97' התפרסמה סדרת כתבות תחקיר מפרי עטו, ובהן פורטה שחיתות הרש"פ. בכתבות אלו עסקתי, אומר ברגמן, ביחסים שבין בכירי הרש"פ לבין יוסי גינוסר. אחת מהכתבות אף עוררה את זעמו של חבר הכנסת אברהם בייגה שוחט בעניין כלכלי מסויים שהוזכר בה, מכך ניתן ללמוד כי קרא את הכתבה ואף התייחס אליה, דהיינו היה מודע לפרטי השחיתות המפורטים בכתבה. לעומת זאת כעת הוא טוען כי "לא ידע", ציין.