פרופ' אלבשן והרב פרץ
פרופ' אלבשן והרב פרץצילום: אייל טואג, הקריה האקדמית אונו

פגשתי את הרב רפי פרץ לראשונה באביב 2005. למרות שתמכתי בכל לב ביציאה מעזה, התנגדתי לדרך האנטי דמוקרטית שבה זה נעשה על ידי שרון ז"ל ויחד עם חברים נוספים ממחנה השמאל ניסינו לפעול כדי לוודא שלא תפרוץ מלחמת אחים בשל כך.

בין היתר, הגענו גם למכינה הקדם צבאית בעצמונה שהרב פרץ הקים וניהל.

זה היה ביקור מתסכל. לא באמת נוצר שיח בינינו. הזעם והכאב היו גדולים מדי. על המדינה וגם עלינו בשמאל ששותקים, לטענתם, מול רמיסת זכויות האדם של אנשי גוש קטיף. "איפה הזכויות אדם והבג"ץ שלכם עכשיו, אה?" ירו כנגדי וכנגד חברי. למרות זאת, לקראת סיום הבטיח הרב פרץ שלמרות הכול, אם המאבק ייכשל, הם כולם יעזבו בשקט. "אני טייס ואני סא"ל במילואים ושום דבר לא יפריד ביני ובינינו לבין צה"ל ומדינת ישראל. שום דבר ואף פעם". אחר כך גם הבטיח ''התנגדות עיקשת ותקיפה אבל לא אלימה. אפילו טיפת אלימות לא תהייה בה."

אני מודה שלא האמנתי לו אז. התחושה הייתה שאדי הדלק כבר מפוזרים באוויר והכתובות הכתומות הבוהקות בדרך חזרה לירושלים לימדו שגם האש כבר מוכנה. הבית עמד להתפוצץ על כולנו.

כמה חודשים לאחר מכן, הסתבר שהוא עמד בדבריו. הפינוי מעצמונה, לרבות של המכינה, עבר בשקט מופתי. לא נשמעה אפילו מילת גנאי אחת כנגד החיילים והשוטרים שבאו לפנות. הממלכה ניצלה. גם בזכות אנשים כמו הרב פרץ.

אז נכון, יש עדיין תהום עמוקה ורחבה שפעורה בין דעותיו ומעשיו של הרב פרץ לבין אלו שלי אבל יש על התהום הזו גם גשר איתן - גשר הממלכתיות הישראלית.

השבוע שמחתי לעמוד שוב על אותו גשר לצדו כשהוא בא במסגרת תפקידו החדש כשר החינוך לטקס סיום השנה בקמפוסים החרדיים שלנו ב הקריה האקדמית אונו ולאחל לו ולכולנו איחולי הצלחה.