סרטים היסטוריים בדרך כלל מקבלים תוספת ניקוד אוטומטית בגלל העניין האינטלקטואלי במשהו שקרה באמת. יש סרטים שמצדיקים את התוספת האוטומטית הזאת (למשל, 'הסודות של ג'ואן' שיצא לא מזמן או 'מאחורי המספרים' הישן יותר), ויש כאלו שלא.
הבעיה עם הסרט 'השמן והרזה' – זוג הקומיקאים הנודעים מתקופת הראינוע – היא העובדה שמדובר בסרט פרווה שלא הולך לכאן או לכאן. הוא אומנם מתמקד בשנות התהילה האחרונות של הצמד, חומר בעירה מספק לדרמה מעניינת, אבל לא משכיל לפתח את הנושא כראוי, וחבל. ככה אנחנו נותרים עם סרט דרמה-קומדיה שהוא לא באמת מרגש או מצחיק, ותחושת ההחמצה מתגנבת די מהר.
"השמן והרזה" הוא הכינוי הישראלי לצמד לורל והארדי - אוליבר הארדי הוא "השמן" (130 ק"ג) וסטן לורל הוא "הרזה" (בעל המידות הממוצעות). השניים התחילו את דרכם המשותפת ב-1927, בתקופה שבה הראינוע חסר הצבע סיפק לקהל סרטים קצרים ואילמים. הסגנון הקומדי של השניים התבסס על סגנון הסלפסטיק: הומור פיזי, מעט גולמני וראשוני, שבו הדמויות מטיחות עוגות זו בזו או מחליקות על בננה ברעש גדול. לורל והארדי לקחו את הז'אנר המעט מביך והפכו אותו לקרש קפיצה של ממש. הפער הפיזי הבולט ביניהם שיחק לידיהם עד לדעיכה הבלתי נמנעת – לורל הצנום, התימהוני, המסתבך אך הדומיננטי מבין השניים, מול הארדי גדול המימדים, המעשי והמציאותי יותר. במציאות, אגב, היה לורל הרוח החיה בקריירה של השניים. הוא זה שכתב תסריטים לסרטונים ולפיצ'רים שבהם הופיעו, והוא זה שהפיק חלק בלתי מבוטל מהסרטים של הזוג.
הסרט החדש מתרכז, כאמור, בשנים האחרונות בדרכם המשותפת של הארדי ולורל. אנו פוגשים אותם כשהם באמצע מסע הופעות ברחבי אנגליה, במטרה ליחצן סרט שאמור לעלות לאקרנים בכיכובם. השיקוף הכי עגום למצבם מתגלה כשהם מגיעים ל"מלון" שהוזמן בשבילם – אכסניית דרכים שוממת היא ההגדרה הטובה ביותר למראה הלא סימפטית שבה הם נאלצים להסתכל. בדרכם ההומוריסטית הם מצליחים לעקוף את תחושת העליבות הברורה ולהסכים למצוא את המשעשע בסיטואציה העצובה והכלל לא משעשעת הזאת, אבל היא מחזיקה רק בקושי את השכבה העליונה, כמו קצפת על ארוחה עבשה.
שני קונפליקטים מהותיים רוחשים מתחת לחיוכים של הבחורים הסימפטיים האלו: יש יותר ויותר התנגשויות ביניהם והאחווה ההדדית הולכת ופוחתת, ובנוף ישנן הנשים שהותירו מאחור – לוסיל הלחוצה והגרמית, ואידה ההפכפכה בעלת המבטא הרוסי הבולט - שלשתיהן אין שמץ של מושג בדבר המצב האמיתי של הקריירה הנפולה של הבעלים.
הסרט הוא על זוגיות על פניה ומרכיביה השונים: זוגיות עסקית בין שניים שעשו את דרכם לתהילה, נגעו בקצה הירח ועכשיו הם נחבטים לארץ בחזרה, זוגיות של תן וקח בין השחקנים לקהל והזוגיות הקלאסית, כזו שאנו מכירים מהבית, זו שבין איש לאשתו – רק שהפעם מדובר בידוענים על כל המשתמש מכך.
אם תסריטאי הסרט, ג'ף פופ, היה לוקח חוט אחד מבין חוטי העלילה הרבים והולך איתו לקצה – התוצאה הייתה יכולה להיות יפה הרבה יותר. אם היינו מתוודעים, למשל, יותר מקרוב לזוגיות המוזרה שבין השותפים שחולקים ביניהם את הרגעים המרגשים ביותר והאכזבות המרות ביותר, זוגיות שיכולה ברגע להפוך לדו-קרב של האשמות כבדות – היה יכול להיות פה מסר מאלף על כוחה של חברות בתקופה שבה העתיד האישי רעוע ולא בטוח.
יוצרי הסרט בחרו שלא להקצין לאף צד מצדדיה של המטוטלת, והתוצאה היא סרט שלא מותיר רושם לאורך זמן. הסרט השמן בתקציב התגלה כרזה מבחינת המימוש בפועל. הסיפור ההיסטורי של השניים מעניין ועשיר, וחבל שהבמאי והתסריטאי לא עפו עם הפוטנציאל האדיר והביאו את הסרט לשיאים של עניין אינטלקטואלי והנאה רגשית.