מירה מגן אוהבת את הדמויות שלה מאוד. היא בוראת אותן מתוך איזו חיבה פנימית לשיגעונות שלהן ומרשה להן לפרוש כנפיים. ואולי זה מה שנתן לדמות שלה, נאווה סלע, את האומץ לעזוב הכול וללכת לגור בבית אבות.
נאווה לא סתם אזרה אומץ, זה אומץ של מיואשים, אומץ שמבין שאין לה יותר מה להפסיד. אחרי שבעלה ובנה נהרגים בתאונת דרכים היא מסיקה שהיא סיימה עם החיים האלה, וכך, בגיל שלושים ותשע, היא שוכרת חדר בנווה תכלת, בית אבות שהולך ומתגלה כמקום ססגוני. המקום שהכי קרוב ללא להיות בשום מקום, כפי שהיא מגדירה את בחירתה. היא עוזבת את עבודתה כמעצבת פנים מבטיחה והולכת לעבוד כקופאית. מה שהיה לה נלקח, ומכאן והלאה היא מחליטה להקטין ראש לגבי החיים, להקטין ציפיות, להיות קטנה.
לא סתם השתמשתי במילה בריאה. שפת הכתיבה של מירה מגן בוראת עולמות, יוצרת שבילים חדשים בתוך המסגרות המוכרות, ומצליחה להכניס למשפט אחד גם את הייאוש הנורא וגם את התקווה שאחריו. כל ספריה של מירה מגן מונחים אצלי על המדף, הכתיבה שלה היא השראה גדולה בשבילי, ובכל זאת 'אחותו של הנגר' תפס אותי יותר מכולם. אולי הוא יצא לאור בתקופה שנדמה היה ששום חידוש לא יקום עוד, אולי אלה האבחנות הדקות והישירות על אמיתות החיים ("הרבה אנשים עשו את הלחם שלהם מהייאוש שלה", למשל), ואולי זו האנושיות של הדמויות, כולן עלובות חיים ברמה זו או אחרת.
לפעמים אני חושבת לעצמי שאדם נולד לעולם הזה ואין לו מושג מה הוא עומד לעבור. אף אחד לא בוחר את מסלול חייו, ובטח שלא את הרגעים שבהם המסלול מוסט לכיוונים שלא היינו רוצים או מאמינים שנגיע אליהם. והגענו, ומי היה מאמין. וגם גיבורי הספר מגיעים. חנן ויונינה, אחיה השתקן וגיסתה הרועשת של נאווה. עמי, עובד הנגרייה שישב בכלא על מעשה רצח שבכלל נתפס כחסד, אולה הקופאית, חברתה של נאווה, שמתכננת לטרוף את העולם ובינתיים מפרנסת אמא וילד, מוכרת מוצרי יסוד ויודעת שהיא שווה יותר. וכל דיירי נווה תכלת, שמרתקים אחד אחד. צילי ובילי התאומות הקשישות שמגיעות לבית האבות ומיד מארגנות ערבי "קרושה ומאפה" בדירתן הצבעונית. זוהר זיו הקרמיקאית התמירה שצמידים משתקשקים לה על היד והיא מגדלת תאומים עם מוגבלות שכלית ופיזית קשה. ציפקה שמתנגדת נחרצות להימצאה של נאווה בנווה תכלת ומארגנת מחאה שכושלת. כמה אהבה יש לכל דמות כזאת, לכל סיפור חיים. כמה חיים.
נאווה מנסה לא להיות בשום מקום, אבל החיים מבעבעים בה גם בלי שתרצה. בבסיסו של הספר עומד המוות, והוא זה שמפיח בכולם כל כך הרבה חיים. אפשר לקרוא לזה גורל, או השגחה פרטית, אבל גם אם עוצרים את החיים המוכרים והולכים אל המקום הסופי מתוך מחשבה לא ליצור עוד מגע עם שום דבר חי, גם שם בין הסדקים והחריצים מגיעים הרבה מאוד חיים.
לפי הקלישאה הידועה, החיים חזקים יותר מהכול. נאווה מנסה לאטום את חייה מפניהם, אבל הם גולשים פנימה עד שאין לה ברירה אלא להיסחף. ואולי זו התובנה העמוקה ביותר בספר הזה: לא צריך מאמץ מיוחד כדי לחיות. לפעמים אנחנו מסתכלים קדימה על השנים הארוכות הנפרשות לפנינו, נראות כמו נצח, ונדמה לנו שנצח פירושו לקבע את הרגע הזה כפי שהוא ופשוט למתוח אותו על פני השנים. אבל תמיד יש חידוש. אפילו בסופר, בעמדת הקופאית, יש חידושים.
החיים מתגלגלים כל הזמן, בכל מקום, גם בין הצפצפות של נווה תכלת, גם באגם הקטן עם הדגים, גם בנגרייה השתקנית וברחובות העיר. מתוך שנאווה בחרה כמעט שלא לחיות, הצמצום מוליד בה הרחבה גדולה, ולא בקיטשיות בכלל. היא לא מתנחמת על אובדנה ועל הריק שנפער בה. היא רק מרימה ידיים לכמה רגעים עד שהיא מצליחה לתת לחיים, לאט לאט, למלא אותה מחדש.
אלומה לב עוסקת בכתיבה, עריכה ופרסום. מחברת הספר 'במלוא הדופק - רישומים של רווקות מאוחרת' בהוצאת ידיעות ספרים