איפכא, מסתברא

מה עושה אבא ציני שמוזמן לשבת הורים במדרשה הרוחנית של הבת שלו?

דביר שרייבר , כ"ד בסיון תשע"ט

חסידות ורוח שעוברת דרך הקירות. בנות מדרשה (למצולמות אין קשר לכתבה)
חסידות ורוח שעוברת דרך הקירות. בנות מדרשה (למצולמות אין קשר לכתבה)
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

אין לי שום בעיה עם פמיניזם, וגם אם כן, אשתי לא מרשה לי להגיד את זה. לכן כשבתי היקרה (שילמנו עליה הרבה כסף השנה, תכף תבינו למה) החליטה שאחרי כיתה י"ב ולפני השירות הלאומי היא הולכת לשנת מדרשה, אמרתי סבבה. אין לי שום בעיה שבנות ילמדו גמרא ופמיניזם. להפך. שילמדו על שור שנגח את הפרה, לא אכפת לי כל עוד אני לא בתפקיד הפרה. זאת אומרת אני בתפקיד השור המועד, זה העיקרון שעליו מושתת הפמיניזם.

"לא, אבא", אמרה היקרה, "זאת לא מדרשה כזאת".

"מה הפשט 'לא כזאת'?" הנפתי את האגודל בתנועה סיבובית כמו שעשיתי לפני המון שנים בלימודיי בישיבה, כשלא הבנתי את הסוגיה אבל רציתי להיראות חכם.

התברר שזאת דווקא מדרשה מהזרם השמרני, כזאת שלא לומדים בה גמרא על הסדר ולא מעודדים שירות בנות בצבא. מדרשה שיש בה המון חסידות והתלהבות ורוח, בעיקר כזאת שנכנסת דרך הקירות של הקרוואנים המשמשים מטאפורה לארעיותו של האדם, כלומר של חווה. מדרשה שאין בה חדר אוכל והבנות מבשלות לעצמן את הארוחות כי אנחנו לא פמיניסטיות וגם אין לנו כסף לארוחות מסודרות. מדרשה שבכל שיעור יהיו המון מובאות מהרב, ואף אחת לא תשאל לאיזה רב הכוונה כי כולן נמצאות כל הזמן באורות.

"את בטוחה ששם את רוצה ללמוד?" שאלתי, כי אני תמיד מביא את האיפכא מסתברא בתור בני"ש בעבר ונודניק בהווה.

"למה?" היא הרימה מבט, "יש לך התנגדות?"

"לא", אמרתי, כי באמת אין לי בעיה עם נון-פמיניזם, וגם אם כן – הבת שלי לא מרשה לי להגיד את זה.

נוגדנים של מזרוחניק

וככה הלכה היקרה לדרכה של תורה, פת במלח אכלה ומים במשורה שתתה ובקרוואן ישנה ובחורף קפאה, ולמדה הרבה וטיילה מעט והייתה מבסוטה ובנתה את אישיותה, כי זה מה שבונים במדרשה שאין בה באמת מבני קבע. ואז, לקראת סוף השנה, קיבלנו הודעה שבשבת פרשת שלח לך אנחנו מוזמנים להשתלח לנו מביתנו ולהצטרף אל בתנו לשבת הורים שסופה מי ישורנו.

ושלא תבינו לא נכון – אני מאוד אוהב את בתי היקרה, אבל אני לא אוהב לעזוב את הבית. במיוחד בשבת. ועוד למדרשה נון-פמיניסטית שכולה אורות ודבקות וקרוואנים שדורשים הדבקה מיידית. כי אני – ואני יודע שזה הולך להפיל אתכם עכשיו מתדהמה – טיפוס ציני. לא אוהב רעש, לא מתחבר להתוועדויות המוניות, לא מרגיש התעלות מרוממת בשירי סעודה שלישית עמוק לתוך הלילה שנים ארוכות אחרי שהשבת כבר יצאה. אני טיפוס ציני, וככל שהשנים חולפות אני הופך יותר ויותר למתנגד במלעיל ומפתח נוגדנים במלרע לאולפניסטיות מתלהבות במהרה.

תקראו לי לייט, תקראו לי מזרוחניק, תקראו לי כשאני אהיה העשירי למניין, אני פשוט לא בנוי לאירועים ארוכים. לא בנוי לקבלת שבת בנוסח קרליבך, לא בנוי לריקודים במעגל גברים עם ידיים מזיעות בסגנון חם לי בך, לא בנוי לחזנים שמסלסלים כל הברה ומנסים על הציבור מנגינות שלא שיערום אבותינו, לא בנוי לשירה ארוכה ואיטית של א-נ-א ב-כ-ו-ח עד שנגמר לי הכוח, לא בנוי לדבר תורה קצר שלא נגמר בין קבלת שבת לערבית כי צאת הכוכבים בשמונה ועשרה ועכשיו רק חמישה לתשע, לא בנוי לסבב נוסף של ריקודים אחרי הקידוש כי ממילא יש תור לנטילת ידיים, לא בנוי לזה שב-11:30 בלילה, אחרי שבברכת המזון העיניים נעצמות לי ואני אומר בטעות תפילת הדרך במקום רצה והחליצנו, דווקא אז מודיעים שעכשיו יש עונש שבת ולימוד אבות ובנות והבת שלי אומרת בעיניים מושפלות שזה בסדר אבא, אתה יכול ללכת לישון, אני כבר אצטרף לחברה שלאבא שלה כן אכפת ממנה...

אכפת לי ממנה, באמת. רק יש לי נוגדנים עוד מימי הישיבה התיכונית, כשבכל שבת היינו שרים בדיוק את אותם שירים ובדיוק באותו קצב, וראש הישיבה היה עומד עלינו לכלותנו אם רק היינו מעזים לנסות לשנות את הסדר או לשיר יותר מהר. אז מה, עכשיו שוב יושיבו אותי שעות על גבי שעות הבן עם הבת כמנחה על מחבת? שוב נשיר בקול גדול שהשינה משובחת ולא ייתנו לי לישון, וראש המדרשה יסתכל עליי בדיוק כשאנסה לדלג על בית ביונה מצאה בו מנוח איאיאיאי, ויעשה לי עם הראש איאיאיאי? עד אנה תוגיון נפש נאנחה?

"תראו", אמרה היקרה, "אם אתם לא רוצים לבוא אז..."

"ברור שנבוא!" התגברתי על הנוגדנים מהר מאוד, הן מפני שבשביל הבת שלי אני אלך עד קצה העולם, והן מפני שאשתי עשתה לי מהצד סימנים של תגיד כן או תכין גט. מה עוד שהבן שמע שאנחנו סוף סוף עוזבים את הבית ומיד סגר על שבת חברים מטורפת, ככה שכבר לא הייתה לי יכולת לסגת.

מדרשיסטיות זה לא אולפניסטיות

אז הנה כמה תובנות שאספתי אחרי שבת שלמה במדרשה, שאליה הגעתי עם שלוש חולצות, זוג מכנסיים והמון ציניות בריאה:

* מדרשיסטיות זה לא אולפניסטיות. הן יותר בוגרות, פחות מתלהבות, אלא אם כן אין גברים באזור ואז הן הכי אולפניסטיות שיש.

* החזן היה מעולה.

* וגם המזגן.

* הוכח באופן חד משמעי שאפשר להתפלל בליל שבת בנוסח שהוא לא קרליבך.

* וגם בלי ריקודים.

* הבנות התפללו במקום אחר והודלף לי ששם הן דווקא כן רקדו את נשמתן, אבל אני משחק אותה כאילו אני לא יודע.

* בקושי היו שירי שבת וממש מעט אנשים שרו. לא ידעתי שלכל כך הרבה יהודים יש תסביכים מהישיבה התיכונית.

* אולי בגלל שבכל סעודה היו שלושה דברי תורה, לא כולל מע"מ (מילים ועוד מילים).

* וראש המדרשה בכלל לא עקב אחריי, יכולתי לברוח משם בכל רגע נתון. אז נשארתי.

* הייתה עמידה מופלאה בזמנים. מישהו צריך להקים ועדת חקירה ולכוון מחדש את שעון בני עקיבא.

* עונג שבת היה רק לבנות, את ההורים שחררו לישון. זה נורא נחמד, אבל לא נשאר לי על מה להתלונן.

* הבנות זרחו מאושר. או אולי מזיעה.

* המרגלים חזרו על אותה טעות מהשנה שעברה ושוב הוציאו את דיבת הארץ רעה.

* ורק הנוגדנים שלי עמדו פעורי פה ולא ידעו מה לעשות עם עצמם. באמת שהשתדלתי לדבוק במסורת ולהביט על הכול בציניות מקנטרת, אבל זה פשוט לא הלך. הכול היה סבבה, נון-פמיניזם מכבד, לא מטיף, לא חופר, לא מתלהם, לא מגלגל עיניים. פירק לי את כל הציניות שהבאתי מהבית.

עדיין לא הגעתי למסקנה אם יש לי בעיה עם זה. וגם אם כן, לא יודע אם אשתי מרשה לי להגיד.

אין ברירה אלא להוריד לרגע את המסיכה של הציניות ולהגיד תודה גדולה לרב רונן טמיר ולכל צוות מדרשת בינת. זו הייתה שבת מיוחדת שסיכמה שנה מרוממת, בונה ומחכימה.

עכשיו, אחרי שאמרתי את זה, אפשר לחזור לנוגדנים.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com