בודדים במערכה

כ-25 חוות בודדים במרחבי צפון הנגב מקיימות מלחמת הישרדות מול הרשויות בישראל, כאשר הממשלות ששלחו אותן מתחמקות מלתת להן גיבוי.

יוסף ארנפלד , כ"ד בסיון תשע"ט

התנכלויות וניסיונות גניבה הפכו לדבר שבשגרה. חוות הר שמש
התנכלויות וניסיונות גניבה הפכו לדבר שבשגרה. חוות הר שמש
צילום: לירון מולדובן

תיבת דואר אדומה שממוקמת על אם הדרך בכביש 325, סמוך ליער להב ולקיבוץ דביר, היא העדות היחידה לכך שדרך העפר שנמצאת בשיפוליה מובילה לחוות הר שמש. החווה הוקמה בשנת 1992 על ידי משה ושולמית הר שמש, הורים לתשעה ילדים, אשר הגיעו למקום לאחר כמה שנות מגורים בחווה סמוכה וקודם לכן ברמת הגולן.

חוות הר שמש עלתה לקרקע כחלק מ-11 נקודות הזהב בנגב, שמטרתן ליישב אזורים שוממים. בשנים הראשונות התגוררו בני המשפחה בצריף קטן שהקימו. הבדואים כמובן התנגדו להקמת החווה. יום בהיר אחד, כשנתיים לאחר שעלו לקרקע, הם תפסו את אבי המשפחה, קשרו אותו לעמוד והכו אותו נמרצות. רק לאחר שהסתלקו הוא הצליח להשתחרר בכוחות עילאיים, זחל לכביש והזעיק עזרה. לאורך השנים סבלה החווה מגנבות חוזרות ונשנות, שבעקבותיהן נאלץ משה לצאת לעבוד כעורך דין בתל אביב ולהשאיר את ניהול החווה לבניו הגדולים. המשפחה מתפרנסת בעיקר מגידול עיזים ופרות לבשר וגידול חקלאי של שיבולת שועל.

כפי שאפשר להתרשם, בחוות הר שמש לא מלקקים דבש. התנכלויות וניסיונות גניבה הפכו לדבר שבשגרה. ואם לא די בזה, לפני כשש שנים נשרף בית המשפחה כתוצאה מקצר חשמלי. דיר הכבשים מוקף בגדר מסיבית ומצלמות, וכלבי שמירה רבים משוטטים בה. כל זה לא הצליח למנוע ניסיון גניבה נוסף משטח המרעה של החווה לפני כשבועיים. "בביקור שגרתי גיליתי שהעדר נעלם. זיהיתי עקבות ובסיוע כוחות מג"ב הצלחנו לתפוס את העדר במרחק 6 קילומטר ולהחזיר אותו בשלום", מתאר דוד הר שמש, שמתפעל את החווה יחד עם האחים שלו, בשיחה שאנחנו עורכים במעמקי הדיר, מוקפים בבעלי חיים לרוב.

האתגרים שיש בחווה לא נגמרים ביחסי שכנים. שנים אחדות לאחר שהחווה עלתה לקרקע, בתוכנית החדשה של קק"ל הוחלט להגדיל את שטח יער להב הסמוך על חשבון החווה, למרות שהיא קיימת עוד לפני ההחלטה. "כשאבא שלי הגיע, כולם רצו בזה. המועצה, רשות הטבע והגנים, צה"ל ואחרים - אבל לא הסדירו את העניין עד הסוף מבחינה חוקית. בחמש השנים הראשונות מינהל מקרקעי ישראל אישר לנו לגור בבית שנקרא מחסן. אחרי זה השתנתה המדיניות ולא אישרו יותר מגורים, והמשפחה הפכה לעבריינית שמתגוררת בשטח שמאושר רק לחקלאות. מי רוצה לחדש חוזה עם עבריין? אף אחד", משתף הר שמש בתסכול, "ואז אתה נהיה עבריין מכל הכיוונים".

צו ההריסה שהוצא על אחד המבנים בחווה הוביל להפיכת כל מבני החווה ליבילים. המבנים הם בעיקר קרונות רכבים מתקופת המנדט הבריטי, מה שמעניק למגורים במקום ניחוח עתיק. "יצא לנו להיכוות בקנסות על סכומים גבוהים מאוד של מאות אלפי שקלים בגין בנייה בלתי חוקית, לא מזמן הרסו כאן מבנה. אני מאמין שהם יכולים להפריע יותר. יחסית הם נעימים".

אין חוטא נשכר

קרוב למאה חוות בודדים קיימות כיום במדינת ישראל, מתוכן 50 בנגב. אך בעוד 30 חוות תיירותיות חקלאיות שנמצאות במועצה האזורית רמת הנגב הוסדרו, כ-25 חוות בודדים בצפון הנגב, שמתפרשות על שטח גדול מאשר אחיותיהן הדרומיות - נותרו תלויות באוויר. הן הוקמו בעידוד ובתמיכת הגורמים הרשמיים, רובן אף חוברו למים וחשמל בצורה מסודרת ומאושרת, אך פתאום ביום בהיר אחד השתנה הכיוון והגורמים הרשמיים מנסים לדחוק בתואנות שונות את בעלי החוות מהשטח.

"כל חווה שהוקמה תמיד הייתה עם אישור מסוים - מועצה אזורית, חטיבה להתיישבות, מינהל מקרקעי ישראל ואחרים. הראיה המוחצת היא שרוב החוות חוברו למים וחשמל ונסללו דרכים שמובילות אליהן, והכול במימון המדינה", מצביע על האבסורד אריק ברוכין, מנהל עמותת החוות. "עודדו את בעלי החוות להגיע, החכירו להם את השטח לשנים רבות ופתאום מסרבים להמשיך ורוצים להוציא אותם. החווה הראשונה הוקמה כבר בשנת 1959 וגם היא עדיין לא הוסדרה כדבעי".

אריק ברוכין שימש במשך שנים רבות כאחראי על אזור הנגב המערבי בחטיבה להתיישבות של הסוכנות היהודית. במסגרת עבודתו הכיר את חוות הבודדים ואת החשיבות שלהן בשמירה על קרקעות המדינה. לפני כ-13 שנה, שנתיים לאחר שסיים את תפקידו ויצא לפנסיה - לבקשת כמה בעלי חוות שהכיר, החליט לחזור לאזור ולסייע לפתור את בעיית חוות הבודדים. המסקנה הראשונה שאליה הגיע היא שחייבים לאגד יחד את כל בעלי החוות, כדי לצבור כוח מול המערכות. לשם כך הקים את עמותת החוות, שחבריה נפגשים מעת לעת על פי הצורך ואריק מרכז את ביצוע ההחלטות מול הגורמים הרלוונטיים. החוות שבאזור הצפון והגליל, אגב, לא נמצאות תחת איום מיידי, ולכן ברוכין מציב את הטיפול בהן במקום נמוך יותר בסולם העדיפויות הנוכחי שלו.

עוד בשנת 2010 אישרה הכנסת את החוק להסדרת החוות, במסגרת תיקון לחוק הרשות לפיתוח הנגב, שבו הוסמך השר לפיתוח הנגב והגליל להקים ועדה מקצועית בין-משרדית, שתמליץ אילו חוות יוסדרו בדיעבד. אלא שבעקבות לקונה בחוק הוא לא יושם במלואו ועדיין לא כל החוות הוסדרו. מי שבעיקר הוסדרו אז היו החוות בנגב הדרומי, המכונות "דרך היין", ששייכות למועצה האזורית רמת הנגב. "מדובר במועצה בעלת השטח הכי גדול בארץ, מבחינת ארנונה היא עשירה מאוד. לראש המועצה שמוליק ריפמן ז"ל היו מספיק כספים להשקיע בהסדרת החוות בשטח שיפוט המועצה", מציין ברוכין. "הוא ראה חשיבות בחוות כדי לשמור ולפתח את השטח והתיירות באזור. מאידך, החוות בצפון הנגב מפוזרות בין כמה מועצות אזוריות: לכיש, אשכול, בני שמעון, שדות נגב, חוף אשכול, מרחבים ועוד".

לפני כשנה וחצי, בנובמבר 2017, אושר בכנסת תיקון נוסף לחוק הרשות לפיתוח הנגב, במטרה להביא להסדרת חוות הבודדים שהוקמו בעבר בנגב. ההצבעה על החוק עברה ברוב גדול, גם ח"כים מהאופוזיציה הצביעו בעדה. את הצעת החוק הגישו חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ' (הבית היהודי-איחוד לאומי), יצחק ועקנין (ש"ס) ויואב קיש (הליכוד). ח"כ לשעבר איתן כבל, שהיה אז יו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת, דאג גם הוא לקדם את הצעת החוק בוועדה. "אני שמח על הזכות שניתנה לי להוביל את הפתרון לבעיית החוואים בצפון הנגב", אומר כבל בסיפוק, "אינני סבור שיש חוטא נשכר, היות שעשינו סדר ולא באנו לצ'פר. בשורה התחתונה מדובר בחלוצים שאהבת הארץ ושמירה על אדמותיה הם ערך עליון בשבילם. אני מצר על כך שלא הספקנו לסיים את הטיפול גם בחוות שבצפון הארץ". ברוכין מבקש לציין לטובה גם את חבר הכנסת לשעבר ישראל חסון, שיזם את חוק החוות הראשון ואת חוק דרומי, ואת שר החקלאות אורי אריאל שמסייע רבות לחוות. "אנשי החוות ברובם אינם דתיים ונמצאים על ספקטרום די רחב", הוא מדגיש.

במסגרת תיקון החוק מוצעת לחוות אפשרות תכנונית, שבמסגרתה יוכלו בעלי החוות להתאים את המקום לדרישות המשרד מבחינה חקלאית ותיירותית. אך הבשורה הגדולה יותר היא ההחלטה שאם בסוף נובמבר 2019, שנתיים מקבלת החוק, הוועדה הבין-משרדית לא תקבל החלטה אחרת, כל החוות יאושרו באופן מיידי.

בשנה וחצי האחרונות עובדת הוועדה הבין-משרדית במרץ, במטרה להסדיר את מעמדן החוקי של חוות בודדים קיימות ולהפכן למיזמים חקלאיים שיהיו בעלי ערך תיירותי. בוועדה חברים המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל, משרד החקלאות, משרד התיירות, משרד המשפטים והמשרד להגנת הסביבה. הוועדה בוחנת את אופי המיזם על פי תנאי הסף שנקבעו בחוק, מיזמים חקלאיים תיירותיים כגון חאן, רכיבה על חמורים, חוות גבינות ועוד. עד כה כאמור הוסדרה קבוצת חוות, 21 במספר, במסגרת תוכנית חוות דרך היין. בימים אלה בוחנת הוועדה 25 בקשות של חוות בודדים נוספות. עד לא מזמן עמד בראש הוועדה רן בנימין, שקידם מאוד את העניינים, כפי שמעיד אריק. "לאחרונה נכנס יו"ר חדש שצריך ללמוד מחדש את הנושא. אם הוועדה הבין-משרדית תאשר את החוות, אף אחד לא יזיז אותן. לא הקרן הקיימת ולא מינהל מקרקעי ישראל".

נשארה רק רצפה

התחנה הבאה בסיור שעורך לי ברוכין בשטח היא חורבת זעק. עד לפני שלוש שנים עמדה כאן חוות זעק של דודי ואתי דהן. בדרך התקשרנו לדודי, כדי לעדכן על בואנו ולקבל דו"ח מצב על המתרחש במקום. הוא מכוון אותנו אל הבית, ופתאום קולו נשנק והוא ממהר לתקן: "היכן שהיה הבית". מהבית נשארה רק רצפת העץ של המרפסת וסוכת הגפנים, שמהווים עדות אילמת לחווה הפורחת שנהרסה. לצד בוסתן עצים מלבלבים שניכר שלא טופחו לאחרונה נערמות ערימות אשפה שהצטברו במקום.

"חיפשנו להקים חוות בודדים", משחזר דודי את תהליך הקמת החווה, אי שם בשנת 2002. "גורם במשרד החקלאות הציע לנו את חורבת זעק, אתר ארכיאולוגי, כדי שתהיה שם משפחה שתטפל באתר ותנגיש אותו למטיילים ובמקביל תקים חוות בודדים. הגענו לשם ופגשנו בעדר הבקר של צדק יצחק מחוות אלה הסמוכה. הוא סידר לנו היתר שומר דרך משרד החקלאות, צירפנו גם עדר עיזים משלנו והתחלנו להקים את החווה. במקביל פנינו למועצה, למשרד התיירות, לקק"ל, לרשות העתיקות ולרשות מקרקעי ישראל - כולם קיבלו אותנו יפה והתחלנו תהליך של הסדרת המקום". הצעד הראשון הפורמלי היה הגשת תוכניות של פרוגרמה תיירותית, וההמשך כלל נטיעת עצים ובוסתנים. "במקביל קיבלנו היתר מרשות העתיקות לשפץ מבנים קיימים ומערה שהפכנו ליקב, הקמנו סככת אירוח ענקית והתחלנו לארח קבוצות".

השמחה בהפרחת השממה לא ארכה זמן רב. "יום אחד, חמש שנים אחרי הקמת החווה, הגיע אלינו הפקח הראשון עם דו"ח בגין בנייה בלתי חוקית. עוד לא הספקנו להתמודד איתו, וכבר נחתו עלינו גם מרשות מקרקעי ישראל. התחילו לסחוב אותנו לבתי משפט ותבעו אותנו ללא הרף. כשיש עליהום, כולם שותפים. כשהתחילו לשאול יותר מדי שאלות, כל מי שהיה מעורב לקח צעד אחורה והשאיר אותנו לבד".

"אף פעם לא קיבלנו אישורים רשמיים, הם ידעו מה הם עושים", מחדד דודי, "אמרו לנו שתוך כדי תנועה יסדרו את הדברים. התחילו לעבוד איתנו על חוזה, יש לי אפילו העתקים של חוזים מול רשות מקרקעי ישראל ומול קק"ל שהיו בדרך לחתימה, אבל את בית המשפט זה לא עניין. החוקים הם יבשים. הם לא רוצים לראות כמעט אלא בדיוק, אם אין חוזה חתום זה לא מעניין אותם. חשמל מסודר לא היה, כי הקמנו מערכת סולרית מתוך עניין אקולוגי, שהיה אחד מהדגלים שלנו".

שנים ארוכות נמשכו הדיונים, תחילה עם הוועדה לתכנון ובנייה ובהמשך עם רשות מקרקעי ישראל. לבסוף אישר בית המשפט כי לא מדובר בפלישה לשטח וכי משפחת דהן נכנסה באישור, אך הבעיה בהעדר חוזה חתום נותרה בעינה. "הרשויות אמרו שילכו לפי החלטת הוועדה הבין-משרדית, שתלתה את כל הסיפור בחוזה שאיננו, שהיה תנאי סף מבחינתה". הסאגה המשפטית הארוכה גבתה מחיר כלכלי כבד. "כל דיון בבית המשפט עלה לנו הרבה כסף. לא הרווחנו מיליונים בחווה. התקיימנו בקושי ממה שהצלחנו להכניס, עם כל המגבלות שנכפו עלינו".

בסופו של דבר, בקיץ לפני כשלוש שנים עמדו אתי ודודי בפני שוקת שבורה. הם נאלצו להרים ידיים ולהגיע להסכם עם בית המשפט שיהרסו בעצמם את המקום ויפנו אותו. "מחוסר ברירה, לא רצינו", מדגיש דודי בכאב, "האיומים לא היו פשוטים. אמרו לי שיפרקו לי את הצורה אם לא אפרק בעצמי, או שיפרקו בשבילי ואז אצטרך לשלם על כך הון תועפות. תחת האיום הזה העדפתי לפרק בעצמי, כדי שלא יעלה לי אחר כך בריבית. פירקתי את האורווה, את הלול, את אוהל האירוח וכל מה שיכולתי".

האתר הארכיאולוגי נשדד

מאז הם גרים באופן זמני במושב גת רימון, ליד פתח תקווה. "משם אנחנו ממשיכים לנסות להחזיר את עצמנו לחווה. אנחנו צריכים להגיש מסמכים לוועדה הבין-משרדית החדשה ואני מקווה שזה יספיק כדי שיאשרו לנו לחזור. די קשה לנו כל הסיפור הזה. לקחו לי את החיים. עד שהצלחתי להעז ולצאת מהמיינסטרים, לקחת את הכסף שחסכתי כל החיים ולשים אותו שם - יצאתי בידיים ריקות עם ערימת חובות. זה לא פשוט. אתה רוצה להתחיל משהו אחר ואתה לא יכול. מבחינה נפשית אתה תקוע ולא יכול לעשות כלום. אני עובד בכל מיני עבודות מזדמנות ולא מצליח להרים את עצמי, לשכוח מהעניין ולעשות משהו אחר". למרות זאת, דודי נשאר אופטימי. "אני מאמין בעצמי שאני יכול להקים את החווה מחדש ואפילו יותר טוב. עכשיו אני כבר מבין את הדברים יותר, כך שאוכל לעשות זאת יותר נכון".

בחורבת זעק מקבל את פנינו תומר, חבר טוב של דודי שהיה בן בית בחווה. "התגעגעתי", הוא מודה בפשטות, מסביר מה מעשיו בחווה השוממה. אל החווה הגיע כמעט בטעות כבחור צעיר, כשהיה באמצע טיול עם חברים ופתאום ארובות השמיים נפתחו וירד גשם זלעפות. החברים רצו אל החווה לתפוס מחסה, ומאז נקשר תומר אל החווה. "הרשויות מסתכלות על חוואים בודדים כעל עבריינים שפלשו לשטח, אבל בסופו של דבר מי ששלח אותם לשטח הוא המדינה. דודי הגיע בחלוציות להפריח מקום ופיתח את כל האזור, שמר על השטח, עזר לנערים. בתור נער הוא גידל אותי כאן", הוא מתאר. "אם לא לעזור לו, לפחות לא להפריע".

גם באתר הארכיאולוגי הסמוך ניכרת ההזנחה, כמו גם סימני חפירה של ניסיונות לשוד עתיקות. לא לחינם ניסה מנכ"ל רשות העתיקות, ישראל חסון, לעזור לבעלי החוות, ביודעו שהחווה הסמוכה שמרה על העתיקות יותר מכול. "עכשיו דודי לא פה כדי לשמור והאדמות מוזנחות, העתיקות נשדדות והמבנים שנשארו נהרסו. רשות העתיקות לא לקחה אחריות במקומו ולא פיתחה בעצמה את המקום. אם לא עושים משהו אחר, לפחות לא להתייחס אל דודי כעבריין", קובל תומר, "שיאכפו את החוק על מי שצריך באמת".

בעוד דודי ואתי מצפים בכיליון עיניים לחזור ולבנות את החווה, יש חוואים שכבר הרימו ידיים וירדו מהארץ. במקביל לחוות זעק, לאחר הליך משפטי דומה שהיה גם הוא ארוך ומתיש, נכנס לתוקפו צו פינוי לחוות הבודדים יערן שבהרי יהודה, אשר חייב את בעלי החווה לקפל ולארוז מפעל חיים בן 20 שנה. משפחת יערן התפרנסה ממרעה עיזים כענף החקלאות המרכזי, אך גם תרמה תרומה מכרעת במניעת שריפות, היות ששטח המרעה של החווה עמד על כ-3,000 דונם. אבשלום ובר יערן יחד עם חמשת ילדיהם כבר לא מצאו את מקומם בארץ, ונדדו לפורטוגל הרחוקה כדי להקים שם את החווה מחדש.

"אי אפשר לתקוע בזנ"ט"

כמעט שעה נוספת של נסיעה והגענו אל חוות הרועים של איציק גלאם, סמוך למושב חלץ. את החווה הקים יהודי בשם ז'אקו פרנסיס, חקלאי מוכר שהיה בין השאר מנהל העבודה של אריאל שרון. קצת אחרי קום המדינה הוא רכש מקבוצת גדרה זכויות החכרה של 700 דונם למשך 49 שנה, גידל במקום מלונים ואבטיחים והקים כמה מבנים. בשנת 1991 ארבו לו ערבים והכו בראשו עם טוריה. הוא שותק ונפטר לאחר ארבע שנים. ילדיו לא המשיכו את דרכו החקלאית. השטחים עברו למנהל עיזבון, שמכר את זכויות ההחכרה לחברת פז השקעות, שמכרה חלק מהשטח לשולמית גלאם, אמו של איציק, שהייתה אלמנת צה"ל ומתגוררת באשקלון.

עם היכנסו של גלאם לשטח בשנת 2003, התחילו הבעיות מול רשות מקרקעי ישראל. למרות שהזכויות נרכשו כדין, הם סירבו להעביר את חוזה החכירה על שמו. ב-2007 המצב החריף, כאשר תמו 49 שנות החוזה המקורי, בלא אפשרות להוצאת חוזה חדש. בינתיים פיתח גלאם את השטח, שיפץ את הסככות, הכניס עדר עגלים והתחיל גידולים חקלאיים חדשים. לאחר סאגה משפטית ארוכה, בשלהי 2013 הגיע צו פינוי והריסה. "הרסו הכול", הוא מתאר בדמעות, "לא השאירו בית, סככות. הביאו משאיות ופינו הכול. נאלצתי למכור את עדר העגלים בהפסד ניכר. רק המטעים נשארו".

שלושה חודשים הוא ישב וביכה את מצבו. גלאם עבר לגור בקרוואן על גלגלים שהביא 'השומר החדש' לצד קרוואן נוסף ששימש את העובדים, שאותו לא הרסו, עד שהגיעה עונת המסיק. "פתאום מושבים אחרים באזור, שלא היה להם מי שימסוק להם את העצים, שמעו שאני בעניין, אז שיניתי ייעוד. כך נכנסתי לענף הזיתים". לפני שלושה חודשים הגיע מכתב שקובע שרק בטעות לא נהרסו בזמנו שאר המבנים, וכעת יש להרוס גם אותם. "לא רצינו שוב לריב איתם ופינינו אותם בעצמנו".

גלאם לא תיאר לעצמו שהוא נכנס למיטה חולה. "באתי בתמימות, לבוא, ליישב, לעשות. אנשים חושבים שחווה זה חיים קלים, יש נוף, יש שאנטי. הם לא יודעים שאנחנו קמים מוקדם בבוקר והולכים לישון מאוחר בלילה ובנוסף על זה מתמודדים עם מלחמות ובעיות", הוא מתאר. "הרגשתי כל הזמן כאילו יש גורם זר שבכוונה רוצה להוציא אותנו מכאן כדי להיכנס במקומנו וכל הזמן לוחץ על המערכת", הוא אומר בזהירות, "אתה לא יודע מה באמת קורה".

נכון להיום, הרשויות מגדירות את גלאם כפולש לשטח, למרות שגם הוא מחובר לחברת החשמל כדת וכדין ומחזיק בטופס 4. "אנחנו מחכים שהוועדה תגיש את ההמלצות שלה, ואם היא ממליצה - אני חוזר למלוא השטח". בינתיים הוא עסוק בשיקום השטח החקלאי ובטיפול במטעי המושבים השכנים, אך בפועל ראשו טרוד במצב החוקי של החווה. "כבר אי אפשר לחיות כך, אתה לא יודע אפילו אם לתקוע בזנ"ט באדמה. אתה שורד את היום ופשוט מחכה שהכול ייגמר ותוכל לישון בשקט בלילה בלי שידפקו לך בדלת".

כיום בעלי החוות יכולים להרשות לעצמם היעדרות מהחווה מפעם לפעם, הודות לארגון השומר החדש, שעוזר בשמירה על החוות ושולח מתנדבים צעירים כמעט מדי לילה. כל בעלי החוות ציינו לטובה גם את שר התחבורה, חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ', שמנסה לסייע בכל מאודו לחוות הבודדים ועשה זאת כבר מתקופת פעילותו ב'רגבים', לא רק במישור החוקי אלא בגב שהוא נותן להם.

"לא מדובר בעבריינים", מבהיר סמוטריץ', "כל בעלי החוות בדרום נשלחו בסמכות וברשות ממשלות ישראל לדורותיהן כמעשה ציוני של שמירת הקרקע ליישוב הנגב. פתאום השתנו הנהלים, ובאותה תקופה ההליכים המעשיים בפועל השיגו את הליכי התכנון. הבטיחו להם הבטחות שיקבלו מעמד בשטח ותכנון סטטוטורי. ממש הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת. את זה אנחנו לא יכולים לקבל בשום פנים ואופן".

סמוטריץ' מזכיר כי אי אפשר לגדל מרעה מבלי להיות נוכח בו 24/7 עם העדר, גם מסיבות מקצועיות וגם כדי למנוע פשיעה חקלאית, שהיא לאומנית בחלקה הגדול. "אתה לא יכול לגור במושב ולהחזיק מרעה עם מאות בעלי חיים במרחק של קילומטרים ולא להיות נוכח בשטח. בסוף צריך לשמור מקרוב על העדר. זה דבר שמקובל בכל העולם. כשהרועים שלנו לא נמצאים, נכנסים אחרים. אין כאן עניין של חוטא נשכר. לא מדובר על מסעדות וצימרים אלא על מבנים מינימליסטיים של מגורים ונוכחות מקצועית בסמיכות לעדר".

אינטרס של המדינה

"חוות הבודדים נשאו ונושאות בתפקיד לאומי וציוני חשוב ביותר, מאחר שנוכחותן בשטח מאפשרת שמירה על שטחים עצומים של אדמות מדינה תוך הגנה על האינטרסים של המדינה ושמירה על הקרקע למען הדורות הבאים", מציין עמיחי יוגב מתנועת 'רגבים'. "ברגע שיש נוכחות של מי שמעבד את השטח, רועה את העדר שלו ומסייר בשטח - הקרקע מסומנת כקרקע שאי אפשר להשתלט עליה".

"בקרב תומכי הבנייה הבלתי חוקית במגזר הבדואי, פעמים רבות מביאים את חוות הבודדים כדי לטעון שהנה מדינת ישראל מקצה שטחים עצומים לאנשים פרטיים - ואילו לתושבי הפזורה הורסים את המבנים ומונעים מהם לגור על אדמות המדינה", הוא מוסיף. "ההבדל בין שני הדברים ברור, אבל חשוב לציין אותו: חוות הבודדים משמשות כשומרים מטעם המדינה על אדמותיה, ואילו הבנייה הבלתי חוקית בפזורה מהווה בפועל השתלטות על אדמות מדינה שלא כחוק".

מרשות מקרקעי ישראל נמסר בתגובה כי "רשות מקרקעי ישראל פועלת כנדרש על פי דין לקדם את הסדרת חוות הבודדים. חלק מהליכי הסדרת החוות נתונים בידיה של ועדה בין-משרדית, שרשות מקרקעי ישראל איננה חלק ממנה, והיא שקובעת את זכאות המתיישבים להסדרה בהתאם לדין. אין על שולחנה של רשות מקרקעי ישראל בקשות להסדרת חוות בודדים שאושרו על ידי הוועדה ואינן מטופלות. באשר לחוות זעק, החווה לא עמדה בתנאים לפי החוק והוועדה הבין-משרדית לא אישרה את מעמדה. החווה פונתה בעיקרה בפינוי עצמי בעקבות פסק דין של בית המשפט בדבר פינוי החווה. רשות מקרקעי ישראל פועלת על פי דין, שומרת על קרקעות המדינה ומתפקידה לוודא כי אין חריגה מחוזי ההרשאה ולא מתקיימות פעולות לא מוסדרות".

test770