כשנה לפני היציאה לבחירות האחרונות נדמה היה שישראל עומדת לפני פריצת דרך חדשה, נורמליזציה עם העולם הערבי מבלי להביא לפריצת דרך משמעותית ביחסים עם הפלשתינים.
ראש הממשלה נפגש בעומאן עם הסולטאן קאבוס בן סעיד בשלהי 2018 וכך גם עם נשיא צ'אד, שאף הגיע לביקור בישראל. לתפיסתו של ראש הממשלה נתניהו, השיח הישיר מול הפלשתינים נכשל ויש לפעול לנרמול היחסים עם מדינות ערב כדי שאלה בסופו של דבר יכפו על הפלשתינים להסכים להסדר כזה או אחר.
נתניהו, כך נדמה, זיהה חלון הזדמנויות על רקע האויב המשותף - איראן, מצא דרכים עקיפות אל אוזנם של הסעודים וכל זאת מתוך תקווה שדרך מדינות ערב יתפתח תהליך אחר ובריא יותר מול הפלשתינים. הבחירות שנכפו טרפו את הקלפים כולם, והרסו לראש הממשלה את החלום הגדול.
אומנם במהלך 2018 הכחיש משרד הביטחון כי סוללת כיפת ברזל נמכרה לסעודיה, אבל אי אפשר להתעלם מהאמירה החשובה של יורש העצר ושר ההגנה הסעודי מוחמד בן סלמאן כי הוא "מכיר בזכותה של ישראל להתקיים". באותה שנה, אגב, התירה סעודיה למטוסים ישראליים לטוס בשמיה להודו. את מערכת היחסים שמתחת לשולחן ומאחורי הקלעים איננו מכירים, ולכן יש לאמץ את מה שאמר שר החוץ הסעודי באותה שנה כי "יש את יוזמת השלום הערבית שמהווה מפת דרכים להגיע לשלום ולכינון יחסים נורמליים בין ישראל למדינות ערב".
מאחר שישראל, כמו גם הפלשתינים, לא הצהירו מעולם שהם מאמצים את מפת הדרכים הערבית, נדמה שהמהלך האמריקני כיום להביא לגיבוש מפת דרכים חדשה, קרי תוכנית המאה, ולהביא למימושה באמצעות מדינות ערביות, יש להתייחס אליו כיוזמה הערבית החדשה, והפעם כזו שמאמצת את הגישה האמריקנית, גישה שאוהדת מאוד את ישראל.
בדצמבר 2018 אמר ראש הממשלה נתניהו בכנס שגרירים במשרד החוץ: "אנחנו מצויים בתהליך נורמליזציה עם העולם הערבי, מבלי שיש לנו לצערי התקדמות עם הפלשתינים. הציפייה היא תמיד שהתקדמות עם הפלשתינים תפתח לנו דלת לעולם הערבי. אבל עם הסרבנות והטרור, התקווה נגוזה. צריך לנסות לחשוב שאולי הקשרים עם העולם הערבי ייצרו את התנאים להתפתחות הקשרים עם הפלשתינים".
את התפיסה הזאת החל נתניהו לממש הלכה למעשה מעל ומתחת לפני השטח. ביקור בעומאן ובצ'אד, יחסי מודיעין עם מדינות המפרץ ועוד. ראש הממשלה הביע את הסכמתה של ישראל להשתתף בוועידת בחריין, שנועדה להיות הצעד הראשון להתנעת תוכנית המאה ולהוות את הבסיס הכלכלי לתוכנית, ובעצם התמריץ הכספי לפלשתינים. אלא שחוסר היכולת לגבש ממשלה חדשה בישראל וההליכה לבחירות חדשות שמים מקלות בגלגלי העגלה, בעוד היא מנסה לצאת מהבוץ ולהתקדם.
לא מן הנמנע שהוויתור שנעשה מצד ישראל, ואולי קצת מצד האמריקנים, על נציגות ישראלית בוועידה בבחריין בשל הבחירות השניות בישראל, הוא החמצה ישראלית בדרך להביא בשורה של כיוון חדש לשלום, או לכל הפחות לחיים משותפים וטובים הרבה יותר לשני הצדדים. הנוכחות הישראלית בכנס כזה הייתה יכולה להעיד על כך שהיא מאמצת את הגישה החדשה, זו שמגדירה "חישוב מסלול מחדש" לאיך להביא להסכמות בין ישראל לפלשתינים, וכזו שמתחילה דווקא בנרמול היחסים עם מדינות ערב המשתתפות.
אנחנו נוהגים לא פעם לבקר את ההנהגה הפלשתינית על כך שהיא אינה מחמיצה הזדמנות להחמיץ הזדמנות. והנה עתה אי היכולת של ראשי מפלגות לקבל את הכרעת העם הביאה לאי יכולת לנצל הזדמנות. אפשר היה להרכיב ממשלה שתאמץ את התפיסה החדשה, במיוחד בשעה שיש בבית הלבן נשיא שלא היה פרו ישראלי ממנו, כאשר שליחיו, השגריר דיוויד פרידמן והשליח המיוחד ג'ייסון גרינבלט נוקטים בקו ציוני אוהד. דווקא בעת הזאת ההנהגה לא ידעה להתגבש, אולי להתאחד, וכך קרה שדווקא בישראל החמיצו הזדמנות אסטרטגית לעלות על דרך חדשה.
יש לקוות כי כמה שיותר מהר לאחר הבחירות תקום ממשלה חדשה, תאמץ את התפיסה החדשה ותביא לשינוי מהותי במעמדה של ישראל ואולי אפילו ביחסי ישראל והפלשתינים.
הכותב הוא ראש דסק החוץ של מועצת יש"ע