המשפחה המסורתית יוצאת מהארון

אירועי הגאווה כבר מזמן אינם מחאה נגד קיפוח זכויות, אלא מפגן כוח מאיים של קבוצה חזקה ושתלטנית.

עמנואל שילה , כ"ד בסיון תשע"ט

המשפחה המסורתית יוצאת מהארון-ערוץ 7
מפגן כוח מאיים של קבוצה חזקה ושתלטנית. מצעד הלהט"ב
צילום: ISTOCK

1

משנה לשנה העניין הזה של אירועי הגאווה הולך ונעשה יותר ויותר מעיק. ארגוני הלהט"ב כבר לא מסתפקים ביום או אפילו בשבוע של גאווה. לא פחות מחודש שלם דרוש להם כדי לצעוד ברחובות הערים, לנופף בדגליהם הצבעוניים, להציף את כלי התקשורת בטיעונים ובסיפורים אישיים, וללחוץ על אישי ציבור ועל הציבור כולו להביע הזדהות איתם. וזה כמובן בנוסף לקמפיין הלהט"ביסטי הקבוע שאופף אותנו לאורך כל ימות השנה. כאילו שהחד-מיניים הם האוכלוסייה הכי חלשה, הכי מדוכאת והכי מקופחת בארץ.

שום דבר דומה בהיקפו לחודש המודעות והיח"צ הזה לא מתקיים כאן - לא למען תושבי הפריפריה והשכבות החלשות, לא לטובת חולים ונכים או ילדים בעלי צרכים מיוחדים, לא למען מקופחים ומופלים על רקע עדתי – ממזרחים ועד אתיופים. אפילו לא למען יישובי הדרום המטווחים באש ורקטות, או פצועי צה"ל, נפגעי טרור ומשפחות שכולות.

הקמפיין האגרסיבי הזה הוא כבר מזמן לא מחאה נגד קיפוח זכויותיה של קבוצה מוחלשת. להפך, זהו מפגן כוח מאיים של קבוצה חזקה ושתלטנית.

2

בכלי התקשורת משתפים פעולה עם הקמפיין הלהט"בי, מי בחדווה ומתוך הזדהות נלהבת ומי מתוך כניעה לבון-טון או חשש מהוקעה. בשנים האחרונות גויסו לקמפיין גם חברות מסחריות וגופים ממשלתיים, כשלפחות בחלק מהמקרים נטען שנעשה שימוש בשמם מבלי שהסכימו לכך.

הטיעון הלהט"בי השתלט לחלוטין על השיח הציבורי, גם כשמדובר בנושאים שרחוקים מלהיות ברורים ומוסכמים כמו פונדקאות - שמעוררת שאלות מוסריות קשות של סחר בילדים, שימוש בגופן של נשים עניות ומוחלשות וגידול ילדים שאינם זוכים להכיר את הוריהם הביולוגיים. ניסיונות להשמיע דעה שונה מושתקים בנאצות, בסתימת פיות כוחנית, לפעמים גם באלימות. הערך המקודש של חופש הביטוי עובד רק לטובת צד אחד. אין עוד קבוצה כמו ארגוני הלהט"ב שמצליחה לחייב עיריות להירתם לטובת מחאתם ולתלות את דגליהם. אבל כשארגון בשם חזון ניסה השנה לפרסם במימון פרטי שלטי חוצות בירושלים שבהם נכתב שמשפחה זה אבא ואמא, דאגו בעיריית ירושלים להסיר את השלטים מיד. כי החופש להביע עמדה שמור רק ללהט"בים.

קבוצת המיעוט הלהט"בית רוצה לאלץ את כל הציבור להתאים את המושגים שלו לעולמה החריג והבעייתי. בלשכות הגיוס של צה"ל החליפו בטופס ההרשמה את הרובריקות של אמא ואבא בהורה 1 והורה 2. בגני ילדים כבר אין אמא ואבא של שבת, כדי לא לפגוע בילדים שגדלים אצל זוג חד-מיני. אפילו בשירותים ציבוריים יש מגמה לבטל את ההפרדה בין גברים לנשים, כי מה יעשו כל מיני מבולבלים שלא יודעים להחליט לאיזה מין הם שייכים. בעולם הספורט מתקשים להתמודד עם גברים טרנסג'נדרים, שבעזרת טיפול רפואי כירורגי והורמונלי עיצבו לעצמם גוף נשי ועברו להתחרות בתחרויות ספורט של נשים. בזכות נתונים פיזיים גבריים שאיתם נולדו, הם קוטפים ניצחונות ומדליות על חשבונן של נשים אמיתיות. מצד אחד, הפוליטיקלי קורקט גוזר שתיקה והשלמה. מצד שני, חוסר ההגינות זועק לשמיים.

3

הבשורה הטובה היא שכל השטף הלהט"ביסטי הזה הגיע כנראה לשיא עוצמתו, ומולו מתחילה להסתמן מגמה הפוכה. המחנה השמרני-מסורתי, לפחות כאן בארץ, מתחיל להתעורר. דווקא השתלטנות והמוחצנות, האטימות לכל ביקורת וסתימת הפיות, מתחילות לחולל תנועה נגדית. אחרי שנים רבות של שתיקה, לאחר שכל מי שהעז לצייץ חטף, נראים סימנים ראשונים ומעודדים לכך שהמשפחה המסורתית הטבעית מתחילה לצאת מהבונקר, או אם תרצו – לצאת מהארון.

ניסיונות ההתקוממות הראשונים של אנשים בודדים נכשלו, גם משום שהם ניסו לפעול לבדם וגם משום שהם נטו לקו רדיקלי – גם במהות העמדות והטיעונים וגם בסגנונם הבוטה. היום יותר אנשים מבינים שאין מקום בשיח הציבורי לביטויים מעליבים כמו תועבה, סוטים ובהמות, שהם גם לא ראויים וגם פועלים כבומרנג. הולך ומתעצב קו תפיסתי והסברתי שמאמין כי רוב הסובלים מנטייה חד-מינית אינם אשמים במצבם, לא בחרו את טבעם ואין טעם לבוז להם או לגנות אותם. בתוך הציבורי הדתי המאמין בתורה והמחויב להלכה, הגישה צריכה להיות כן אמפתיה, לא לגיטימציה. וככל שמדובר בחילונים, שאינם מחויבים לעוד הרבה מצוות לא פחות חמורות, אין טעם לנסות להילחם באורח חייהם של אנשים פרטיים. אבל יש מקום למאבק נגד אידיאליזציה של הנטייה החד-מינית בשיח הציבורי, ונגד הניסיון לאלץ את כל החברה להתאים את עצמה להעדפות ולרגישויות של קבוצת המיעוט הקולנית הזאת. יש מקום למאבק על הזכות לא להדחיק את הבעיות הרבות הכרוכות באורח החיים הלהט"בי, ועל הצורך למנוע בלבול מיותר מצעירים וצעירות שיכולים לעצב לעצמם זהות מגדרית בריאה וטבעית. יש צורך להעלות על נס את ערכי המשפחה היהודית, השמרנית, הטבעית והבריאה, גם אם מי שלא זכו למשפחה כזאת עלולים לא לאהוב את זה.

בשבוע שעבר פרסם קלמן ליבסקינד, בכפולת העמודים המרכזית שלו ב'מעריב', מאמר מקיף ואמיץ נגד סתימת הפיות הלהט"ביסטית. בסוף השבוע הקרוב, בתהלוכת המשפחה שתתקיים היום (ה') בחיפה, יום לפני שיצעד שם מצעד הגאווה, יבואו לידי ביטוי השיח וההתארגנות של שוחרי ערכי המשפחה המסורתית, שהחליטו להפסיק לשתוק. אפשר להעריך שאלה גילויים ראשוניים לקראת מציאות חדשה, שבה ארגוני הלהט"ב כבר לא יישארו השחקן היחיד במגרש והקול היחיד בשיח הציבורי.

4

לאחר שתיווצר כאן אווירה פתוחה וסובלנית יותר של חופש דעות, חופש ביטוי וחופש מחקר, אולי אפשר יהיה לדבר על שיטות וטיפולים לתיקון הנטייה החד-מינית שהביאו תועלת כבר היום. בוודאי שאפשר יהיה לקוות למאמץ מחקרי, רפואי ופסיכולוגי, שאולי יצליח בעתיד לפתח שיטות להתמודדות יעילה עם נטייה חד-מינית. אם הרפואה יודעת היום להפוך גוף זכר לגוף נקבה ולהפך, אין סיבה להתייאש מהאפשרות שתפותח שיטה יעילה לשיקום המשיכה הטבעית אל המין האחר. גם אם נאמין למי שטוענים שכיום כל השיטות אינן מוצלחות ואף מזיקות, לא בגלל זה צריך להימנע מלנסות לפתח בזהירות שיטות אחרות, טובות יותר.

דוברי הלהט"ב ותומכיהם מגיבים על האפשרות הזאת בזעם רושף. הם מרגישים מאוימים ממנה. אבל מדובר בפחד שווא, בפוביה. כי גם כאשר שיטות כאלה יוכחו כמצליחות, אין סיבה לחשוב שמישהו יוכל לכפות עליהם להיכנס לתהליך של שינוי אם הם לא ירצו בכך. בכל מקרה, הפחד שלהם הוא לא סיבה להפסיק לחלום על פתרון רפואי ופסיכולוגי שיגאל אנשים ונשים רבים ממציאות שבה הם מנועים מלקיים תא משפחתי נורמלי, טבעי ופורה, שבו גדלים ילדים של שני בני הזוג שנולדו באופן בריא וטבעי. בוודאי שפריצת דרך כזאת, אם וכאשר תושג, תביא הקלה גדולה לאנשים מאמינים, שנטייתם המינית דוחפת אותם למעשים ולאורחות חיים שעומדים בסתירה לאמונתם ולמחויבותם הדתית.

לתגובות: eshilo777@gmail.com