בראיון ליומן ערוץ 7 מתייחס פרופ' עודד מודריק, השופט בדימוס וסגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב לשעבר, כיום מרצה באוניברסיטת אריאל, למעורבות התקשורת בתיקי חקירה פליליים. זאת בעקבות פרשת אייל גולן הצפה ועולה שוב עם סרטם של אורלי וגיא מרוז.
את דבריו פותח פרופ' מודריק כשהוא מציין כי בעוד עד לא מכבר סבר שנזקה של המעורבות התקשורתית בחקירות גדול על התועלת שבמעורבות הזו, על אף שאין במעורבות זו עבירה על החוק, ואולם עמדתו השתנתה לאחר פרשת מוחמד קטוסה ותקיפת הילדה בת השבע.
"אני מוכרח לומר שבפרשת קטוסה אני בספק אם התוצאה הייתה מגיעה ללא התקשורת. זה עלה לאויר בגלל ההיבטים הפוליטיים של העניין הזה כשכל אחד ניסה לנצל את העניין לכיוון שלו, וברגע שזה עלה לתקשורת החקירה קיבלה כיוונים חדשים לאחר שכבר היה כתב אישום ואנחנו במצב שונה לחלוטין. זו תוצאה ישירה של עבודת תקשורת שלאחר מכן הצטרפה גם עבודת פרקליטות ובית המשפט".
"עד השלב הזה הסתכלתי על חקירות שהתקשורת מבצעת במקביל או אחרי חקירה משטרתית ופסק דין וסברתי שאמנם חופש הביטוי מאפשר זאת, אבל ההרגשה שלי היא שמדובר בהעברת חוויה דרך עיני העיתונאי או הגורם המפיק את ההפקה התקשורתי והיא לא מוכרחה להיות מאוזנת ונכונה ולא פעם היא פוגעת בזכות הפרט, אבל מאחר והיא חוסה תחת חופש הביטוי קשה מאוד להתנגד לזה".
בהקשר זה עולה הסדרה 'צל של אמת' על רצח תאיר ראדה ז"ל, ופרופ' מודריק מציין כי במקביל לסדרה כמו גם לפרסומים תקשורתיים נוספים סביב הפרשה "התנהלה מערכת חקירה משטרתית ומשפטית שבה נדחה ערעורו של הנאשם. יש עיתונאים ועורכי דין שטוענים עם רוח גבית של תקשורת שתוצאות המשפט היו מעוותות. עד היום אין לזה הוכחה אבל הסרט מביא לשכנוע שזו התמונה הנכונה. לי אין ביטחון בכך, כי זו הסתכלות מנקודת מבטו של הבמאי או המפיק בעוד בית המשפט בוחן את הדברים מזוויות שונות".
"אני לא אומר שהסרט אינו נכון. אני אומר שהסיכוי שהסרט יהיה לא נכון הוא בעיני גדול יותר מאשר ביקורת של בית משפט שאנחנו מוכרחים לחיות אתו. אנחנו לא יכולים להעביר את המשימה השיפוטית לתקשורת", אומר מודריק המדגיש כי "התקשורת לא עושה דבר שאסור לה כי יש חופש ביטוי וצריך לחיות עם שני ההיבטים הללו".
לנוכח דבריו אלה נשאל פרופ' מודריק אם מערכת המשפט לא זכתה ביושר בחוסר האמון מציבור שמעדיף את הצוהר התקשורתי כשהוא מבקש לגבש לעצמו דעה בסוגיות פליליות, ולא להסתמך על הכרעת בית המשפט.
"אין ספק שלהציג לציבור משפט שמתנהל חודשים ארוכים, עם כל המשמעויות, בסרט של 45-60 דקות, כשהמצלמות מכוונות לכיוון שהבמאי מעוניין לכוון, מבחינת הציבור זה הרבה יותר נוח ופשוט. קל לי להסתכל על משפט בארה"ב דרך דרמה שמובאת לידי ביטוי בסרט מאשר לצפות במשפט של מושבעים. הציבור לא יכול לגבש תובנות דרך סרט כי מה שמובא מאולם הדיונים זה קמצוץ שבקמצוץ וממנו הציבור מגבש את המסקנות שלו. מזה לקבל תמונה אמינה זה נראה לי עיוות דין".
באשר לטעויותיה של מערכת המשפט כפי שהתבררו בשורת מקרים בהם רצח חנית קיקוס, רצח רחל הלר ועוד, אומר פרופ' מודריק: "המערכת המשפטית בנויה כך שהיא יכולה לתקן את עצמה ויש כמה ערכאות ואפשרות למשפטים חוזרים. השופטים הם בשר ודם וכשמדובר באלפי תיקי רצח לא ניתן לטעון שהשופטים לא יטעו, ולכן טוב שמישהו מנסה לבחון מחדש תהליך שהתרחש בבית משפט. אני לא אומר שלעולם לא ימצאו שום טעות, אבל כמו שבכל מערכת אנחנו חיים תחת הנחת בסיס שדברים יתרחשו בהסתברות מסוימת ואנחנו מקבלים זאת, כשם שיש סטטיסטיקה מסוימת של תאונות דרכים ועם זאת אנחנו נוסעים וחוצים כבישים, כך גם במערכת המשפטית. אנחנו מניחים שיש יותר מ-95 אחוזים הסתברות לכך שפסיקת בית המשפט נכונה, ויש אחוז מסוים של טעות שטוב שיש מי שמגלים אותה ומציגים אותה לציבור. אבל אם לא רוצים בוקה ומבולקה חייבים לבסס את החיים על בסיס הכרעת בית משפט. כך היה גם בתקופת הסנהדרין עם חגורות ההגנה מטעויות וגם אז היו נביאים וכוהנים שמתחו ביקורת ציבורית וכך זה גם היום וטוב שיש ביקורת אבל להטות את הכובד מבית המשפט לעיתונות שופטת וחוקרת זו תהיה טעות גדולה מאוד".