הלווית סולומון טקה
הלווית סולומון טקהPhoto by Flash90

אתמול בערב שאל אותי תלמיד לשעבר, בן העדה האתיופית, כמה פעמים כשהלכתי ברחוב עצר אותי שוטר וביקש שאציג לו תעודת הזהות? עניתי לו שלא קרה לי מעולם ואני גם לא ממש מקפיד להסתובב עם תעודת הזהות.

בכאב הוא אמר לי שהוא לא מכיר מישהו אחד מהעדה שלו שהדבר לא קרה לו.

מאוחר יותר שוחחתי עם חבר טוב שמנהל כפר נוער. רבים מתלמידיו הם בני העדה וגם הוא נתן לי דוגמה "קטנה": תלמיד שלו שהסביר לו שחוויית הניכור והגזענות היא למשל בכך שהוא לא מכיר מישהו מהעדה שהגיע לחנות ולא נשאל 'האם יש לו כסף', לפחות פעם אחת.

אותי לא שאלו שאלה כזו. אצלי תמיד הניחו שאם נכנסתי לחנות, יש לי איך לשלם.

בדרך כלל כשהפחד מנצח את האהבה זה לא בִּגְדוּלוֹת. זה בדוגמאות "קטנות" לכאורה, רגעים מחיי היום יום.

הרבה מחשבות ובעיקר הרבה כאב יש בשעות האלה. על סולומון טקה זכרו לברכה שנורה למוות; הזדהות עם התפרצות הזעם והכאב; כל הפעולות הטובות והיוזמות היפות שנעשות כאן כדי לקלוט ולשלב; וכן, גם התנגדות עמוקה וסלידה מהאלימות הקיצונית שיש בחלק מההפגנות מאמש.

הרגעים האלה, שאחרי מותו של סולומון טקה ועם הזעם המתפרץ הם רגעים שבהם האהבה מפסידה. שהפחד מנצח.

אבל כדי שנוכל לשנות את המציאות, לא נכון לדבר רק על הכדור שנורה בקצה. שהרי אבק השריפה שהזין אותו הוא סיפור רחב ועמוק הרבה יותר.

מוטב שהביקורת כלפי התנהגות השוטרים, לא תכסה על ערוות החברה כולה.

שהרי הפחד נוכח בחיינו במישורים רבים. באירועי הקצה האלימים יש גם נפגעים, אבל זה לא מתרחש בחלל הריק.

שהרי במערכת החינוך רבות התופעות בהן הורים לא רוצים שבבתי הספר של ילדיהם ילמדו תלמידים בני העדה האתיופית.

שהרי בגיבושים ליחידות מיוחדות בצה"ל, הם כמעט תמיד בעמדת נחיתות.

שהרי במועדוני הבילוי לא תמיד שמחים בבואם ולעיתים ממש חוסמים את כניסתם.

שהרי בעולם התעסוקה, מעסיקים רבים נמנעים מלהעסיק את בני העדה האתיופית.

וכשהלך הרוח הזה מתפזר באוויר החברה הישראלית, בסוף יש אלה שמורמת במהירות או אקדח שנשלף בחופזה. ובסוף יש צעיר מת.

משטרת ישראל, בתוך שלל המשימות והפעולות שלה, תבדוק את שאירע. אך זו הזדמנות עצובה עבורנו לבחון עד כמה הפחד מנהל אותנו. ואולי לדחוק בעוד כמה סנטימטרים את הפחד כדי לפנות מקום לאהבה.

הרבה מאוד שעות יש לי עם הרב שרון שלום, בן העדה האתיופית. וגם אתמול כששוחחנו וניסינו למצוא כוח בתוך הכאב, הוא המשיך להתעקש שאם נעבוד קשה כולנו – בסוף, האהבה תנצח את הפחד. לו יהי.