הרבה קרה בעשרים וארבע השנים האחרונות. מגדלי התאומים הופלו על ידי ארגון טרור, סטטיק ובן-אל הוציאו את 'גומיגם', וגם אחד, סטיב ג'ובס, נפטר. כן, ההוא מאפל, אבל לא רק. הוא היה גם ההוא מפיקסאר, אז אולפן כושל לסרטי אנימציה, פרויקט שאפתני שג'ובס הפסיד עליו מיליוני דולרים בשנה. לא מעט גבות הורמו בתעשייה לנוכח הפארסה העסקית והכה לא אופיינית לאיש, ופיות רבים אף יותר נפערו בתדהמה כשהסרט הראשון של האולפן זכה באוסקר (להישגים מיוחדים). שם הסרט: צעצוע של סיפור. שמות המפיקים: בוני, רלף, אד וידידנו, ג'ובס קשישא.
סרטים רבים הפיקה פיקסאר מאז ועד היום, בהם שוברי קופות ומעוררי זיכרונות כמו 'מוצאים את נמו', 'משפחת סופר על' ו'מכוניות'. אבל הבכורה תמיד הייתה שייכת ותישאר שייכת לסדרת הסרטים 'צעצוע של סיפור', שהכניסה עד היום כשני מיליארד דולר ברחבי העולם ובימים אלו חובקת את הסרט הרביעי. חמישי, אם סופרים את הספין-אוף המצליח המוקדש לאחת הדמויות הראשיות – באז שנות אור (ספין-אוף שזכה גם להמשך בדמות סדרת טלוויזיה של יותר מ-60 פרקים).
עשרים וארבע שנים, כמעט דור. סביר להניח שילדיכם עדיין לא נולדו כשיצא הסרט הראשון, והאמת שגם אני. מוצ"ש, אחת עשרה בלילה, ואולם הקולנוע מלא בצופים. סרט ילדים? ספרו את זה לעשרות המבוגרים שגדשו את האולם. ילד אחד לא היה שם. תאמינו לי, חיפשתי. בהערכה גסה, ממוצע הגילים באולם היה בסביבות ה-20-19. בהקרנות בוקר המצב בוודאי שונה משמעותית, אבל בינתיים, שששששש, אנשים פה באו עם המון נוסטלגיה וזיכרונות ילדות.
הסרט חביב, העלילה פשוטה למדי ולא מצליחה להפתיע ולרגש וכך גם האנימציה. עשרים וארבע שנים ודבר לא השתנה. במחשבה שנייה, דבר לא צריך להשתנות. הקהל לא בא לחפש חידושים, הוא בא להיזכר. הבמאי סיפר בריאיון שהם בכוונה נמנעו מלהשתמש באפקטים ובטכנולוגיות חדשות, וזאת כדי לשמר את הקסם של הסרטים הקודמים. ויודעים מה? זה עובד.
איפה נמצא הקסם הזה? לא בעלילה, שכפי שאמרנו לא מצליחה להמריא, גם לא בדמויות הראשיות שההתנהגות שלהן צפויה מראש עם קלישאתיות הוליוודית מוגזמת. למעשה הם אפילו לא מנסים להסתיר את זה, יש תחושה שהדמויות פשוט מקריאות מדף מסרים סטייל "בואו נקבל את השונה". הקסם נמצא בעולם הצעצועים שפיקסאר בנו, ובמיוחד בדמויות המשנה הנהדרות שבו. תזכרו את השמות דאקי ובאני, כי פשוט לא תוכלו להפסיק לצחוק מהם. כן, גם אני בהתחלה התפדחתי שאני נקרע מצחוק מול סרט ילדים, אבל התקפי הצחוק שאפפו את האולם והזכירו יותר הופעה של יאיר יעקבי מאשר סרט ילדים, הוכיחו לי שאני לא לבד.
לסיכום, תניחו יד על איזה ילד, לא משנה אם זה בן, אחיין או סתם קרוב רחוק, ורוצו לראות את הסרט. מדובר ב-win-win סיטואיישן: אתם תעבירו שעה וחצי במזגן עם זיכרונות ילדות, הילד יהיה מאושר, ופיקסאר ימשיכו לעשות כסף לעילוי נשמת סטיב ג׳ובס ז"ל.
אה, ותישארו גם לסצנות הבונוס שאחרי הקרדיטים. מזמן לא צחקתי כל כך. בחייכם, חיכיתם עשרים וארבע שנים, מה זה עוד כמה דקות?