החלטה סופית בהחלט שנתונה לשינוי. שדה דב
החלטה סופית בהחלט שנתונה לשינוי. שדה דבצילום: פלאש 90

מהרגע הראשון היה ברור ששדה דב ייסגר. קבעו תאריך, הכינו הכול, ואנחנו הרי מדינה מסודרת, היעלה על הדעת שברגע האחרון הממשלה תהפוך את ההחלטה ותעשה צחוק מעצמה? כן, יעלה, אבל לא במקרה הזה. כי כאן הייתה החלטה ברורה ופסק דין חלוט של בית המשפט שצריך לפנות, לא כמו, נגיד, חאן אל-אחמר, ששם זה משהו אחר לגמרי. אוקיי, זה בדיוק אותו דבר, אבל גם את חאן אל-אחמר יפנו בסוף. או שלא. גם את שדה דב לא היו צריכים לפנות. אחרי הכול, מה יותר הגיוני מלהחזיק שדה תעופה דמיקולו על הקרקע הכי יקרה במדינה שחצי ממנה שייכת לאנשים פרטיים? כלומר זה לא הגיוני, לכן היה ברור שלא יפנו אותו. בגלל זה האורות במשרד ראש הממשלה דלקו ביום ראשון עד השעות המאוחרות של אחר הצהריים כדי למצוא פתרון ברגע האחרון, כי מי היה יכול לחשוב על זה לפני כן. חוץ מזה שהפתרונות הכי טובים מגיעים דווקא ברגעים האחרונים. או שהם לא מגיעים. תכל'ס אין סיבה שהם יגיעו. הרי אמרתי לכם, היה ברור כשמש שבסוף המדינה תסגור את שדה דב. זאת אומרת תמצא פתרון. כלומר בסוף הוא כן נסגר. בינתיים.

בינתיים צריך לדחות בשאט נפש את החכמולוגים למיניהם שאומרים שאנחנו מדינה מבולגנת בלי מדיניות ברורה, כי זה ממש לא נכון. הנה, אם החוק אומר שהבחירות ייערכו פעם בארבע שנים, בשבוע השני של חודש מרחשוון, הן ייערכו בדיוק בתאריך המיועד בלי חוכמות ובלי קונצים. אלא אם כן מקדימים אותן, אבל זה לא קורה הרבה, אולי רק אחת לחודשיים. עובדה שהבחירות לכנסת נערכו במועדן פעמיים אין ספור, פעם אחת ב-1988 ופעם נוספת לפני הקמת המדינה. בכל אופן כשמחליטים להקדים את הבחירות זו החלטה סופית ואחרונה, אין מצב שמישהו אחר כך ינסה לדחות את ההקדמה של הדחיות, זה הרי יגרום לכולנו להרגיש קצת דחויים. ואנחנו חיים במדינה מסודרת, אין לזה שום היתכנות הגיונית.

כי מדינת ישראל היא מדינה הגיונית. אם מחליטים לסגור את רשות השידור אז סוגרים בלי שום סימני שאלה, בדיוק כמו את שדה דב. אם מקימים במקומה תאגיד הוא יעמוד על רגליים יציבות ואף אחד לא יחשוב לסגור גם אותו, ובטח לא להזרים לו כל שנה 700 מיליון שקל מכספי משלם המיסים. ואם אומרים שמדונה תגיע לאירוויזיון שהתאגיד מארח בישראל היא תגיע, והכול יהיה סגור וחתום ולא יימרח עד הרגע האחרון, אחרת היא עוד עלולה לזייף בהופעה וזה הרי לא יעלה על הדעת. כמו שלא יעלה על הדעת שמדינת ישראל, שהיא מדינה מסודרת, תהיה מוכנה לספוג אלפי טילים ובלוני תבערה. זה הרי הגיוני בדיוק כמו שמישהו יציע לסגת מעזה או מיו"ש ולהפקיר את השטח לטרוריסטים. הזוי לגמרי, מאיפה הבאתם את זה.

כך שברור לגמרי שהיה צריך להמשיך להפעיל את שדה דב. בגלל זה סגרו אותו. אבל אולי הוא שוב ייפתח. או שלא. נראה כבר. הגיוני בסך הכול.

כיוס המונים

ישבתי לצהריים עם שני חברים, כשפתאום צלצל הטלפון של אחד מהם.

"שנייה", אמר החבר השני, "אני רוצה לעשות זימון".

"חייב לענות", אמר ההוא שהטלפון שלו צלצל.

"אשתך?" הרצין השני.

"יותר גרוע", אמר בעל הטלפון, "ביטוח לאומי".

"אז בטח שאין לך מה לענות", שידלתי אותו, אבל הוא כבר התרחק מאיתנו כדי שלא נשבש לו את הקליטה. נשארנו שניים, מספר שהזימון היחיד שאפשר לעשות איתו הוא זימון למשרדי מס הכנסה או לשיחה עם מנהל בית הספר של הילד, לא יודע מה יותר גרוע. הצעתי שפשוט נברך ונברח, אבל החבר השני התנגד לתוכנית הנועזת בנימוק שלא מפקירים זימון בשטח. אז ישבנו שנינו ובהינו בזבובים שיורדים לדגום את השאריות של החומוס, כשההוא עם הטלפון חזר והתיישב מולנו תוך שהטלפון שלו מזמר את הלהיט "שיחתך חשובה לנו, מיד נתפנה", שזה, בתרגום מישראלית מדוברת: למה אתה מטריד אותנו, תן את הכסף ותמשיך לעבוד.

"לפני כמה ימים הם התקשרו וטענו שאני חייב להם כסף", הסביר האיש את המובן מאליו, "אמרתי להם שלא יכול להיות. הם אמרו שלא יכול להיות שלא יכול להיות. ביקשתי לדבר עם מישהו בכיר. אמרו שיחזרו אליי. כבר חשבתי ששכחו ממני".

"המדינה אף פעם לא שוכחת אותך כשאתה חייב לה כסף", אמרתי.

"טוב", חתך השני, "אז רבותיי נברך".

"רגע", אמר הראשון, "היא אמרה לי להמתין על הקו".

"המדינה?"

"הפקידה שחזרה אליי. אני חייב שהיא תאשר לי שאני לא חייב להם כלום".

"היא לא", אמרתי, "בוא נברך".

"חבר'ה", התעקש הבחור, "מדובר בהרבה כסף".

"מה לדעתך היא עושה עכשיו?" שאל השני.

"בודקת את הטענות שלי".

"בודקת דילים לבורגס באינטרנט", אמר השני, "כשהיא תמצא היא תגיד לך שהיא בדקה ושאתה צריך לברך. רבותיי נשלם".

"מה?"

"נברך".

"אני לא יכול לברך", התבצר הנישום בעמדתו, "אני מחכה לה על הקו".

"עד שהיא תמצא דילים טובים יעברו לפחות חמש דקות. זה מספיק לברכת המזון".

"זה מרפי", טען הראשון, "היא תתפנה אליי ברגע שאני אגיד יהי שם השם מבורך מעתה ועד עולם".

"מצד שני", הערתי, "אם תחכה לה היא לא תתפנה אליך מעתה ועד עולם".

הטלפון אמר בפעם ה-28 שיחתך חשובה לנו מיד נתפנה, והמשיך לטעון שהביטוח הלאומי לצידך ברגעים החשובים של החיים. זה דווקא היה נכון. כל רגע שדורשים ממני כסף הוא רגע מאוד חשוב בחיים.

"אם לא מברכים", הציע השני, "אולי בינתיים נגיד דבר תורה?"

דיברנו קצת על פרה אדומה, על טומאה וטהרה ועל הסיכויים להוציא מים מהביטוח. זאת אומרת מהסלע. הטלפון אמר בפעם ה-212 ששיחתך חשובה ושהסוללה חלשה. קמנו מהשולחן והתחלנו לחפש שקע. מפה לשם התחיל להחשיך והגיע הזמן להתפלל מנחה. החבר הדוס טען שאם כבר אז אפשר להקדיש חצי דקה לזימון, אבל בעל החוב הרגיש באופן מיסטי מובהק שבשנייה שהוא יגיד ברוך שאכלנו משלו הפקידה של הביטוח תענה לו ואז הוא יאכל אותה לנצח. הטלפון נשבע ששיחתך חשובה לנו ומיד נתפנה. גם החבר היה ממש לחוץ להתפנות אבל לא היה יכול לעזוב את השקע בגלל הסוללה החלשה. הלכתי לשירותים במקומו, חזרתי, התפללנו מנחה, ערבית, הזמנו ארוחת ערב ועזרנו למלצרים להרים את הכיסאות ולשטוף את הרצפה. מהון להון ידידנו כבר היה חייב הון, אבל הפקידה עדיין לא ענתה לו ואנחנו לעומת זאת היינו חייבים ללכת. הבטחנו שנפתח צ'רידי ונעשה לביטוח הלאומי גיוס המונים, אולי ככה הוא יצליח לכסות את הגירעונות שלו בלי לעשות כיוס המונים. ברשות מרנן ורבנן ורבותיי, שמיים.

לתגובות: [email protected]