כשם שכל יהודי צריך להיפטר מחברו בדבר הלכה, כך כל חב"דניק צריך לפתוח עם חברו בוורט. אז הנה הוורט הפותח של מנחם ברוד, דובר אגודת צעירי חב"ד לשעבר ועורך ‘שיחת השבוע’: "כשמשה עלה לקבל את לוחות הברית, כתוב שבני ישראל אומרים ‘זה משה האיש לא ידענו מה היה לו’. אז אם לא ידעו מה היה לו, למה להקים עגל? למה לא מינו מנהיג אחר במקומו? התשובה היא מפני שרק עגל יכול לחשוב שהוא יכול להחליף את משה".
וסמוך למשל – הנמשל: “הרבי היה כל כך גדול, הן מבחינת הידע והגדולה הרוחנית והן מבחינה מעשית, שאף אחד לא העלה על דעתו להיכנס לנעליו אחרי מותו. זה לא מסוג הדברים שאתה עושה עליהם פריימריז. הנהגה של החסידות צריכה לעבור מדור לדור. בכל הדורות הקודמים של אדמו"רי חב"ד היה מצב שמישהו כבר הוכשר לזה עוד לפני פטירת האדמו”ר, האדמו"ר הקודם רמז מי יחליף אותו. המעבר נעשה באופן טבעי, כאשר מישהו שגדל בצל האדמו"ר והוכשר לכך התמנה. אצל הרבי זה לא היה כך. אנחנו לא יודעים להסביר למה. אפשר לתלות את זה בכך שלא היו לו ילדים, אבל גם זה עצמו בהשגחה פרטית. יש פה כוונת מכוון, תקופת ביניים עד ביאת משיח צדקנו, שזו תקופה של ואקום”.
הקדים תרופה למכה
25 שנים חלפו מאז נפטר הרבי האחרון של חב"ד, הרב מנחם מנדל שניאורסון. בשבת הקרובה יציינו רבבות חסידיו את יום ההילולא, לצד אלו שמסרבים להכיר במותו. בין לאלו ובין לאלו, לא מדובר באזכרה לדמות מופת שהייתה ואיננה. הרבי אומנם כבר לא יושב במשכנו בבית מספר 770 באיסטרן פארקוויי, וגם אינו מחלק דולרים, אך עם זאת הוא ממשיך להנהיג את חסידיו בעוז. אלפי שלוחיו בכל רחבי העולם רואים את עצמם כשליחים אישיים של הרבי עצמו, חסידיו נועצים בו בכל צומת דרכים באמצעות פתיחה באיגרות הקודש או פתקים על הציון, ושיחותיו נאמרות בכל שבת על פה, ובמוצאי השבת על גבי מסכי ענק.
"חסידות חב"ד היא כמו כל חסידות אחרת שבמרכזה עומד אדמו"ר, כך היה כל השנים”, אומר מנחם ברוד. "אומנם נוצרה כאן מציאות שלא הייתה לאורך שבעת הדורות של חב"ד, ובטח שזה לא מצב אידיאלי, אבל כשזאת המציאות צריך להתמודד איתה. אנחנו מאמינים שזה סוג של העלם והסתר לפני ביאת משיח. אנחנו ממשיכים לפעול ולהיות חסידים של אדמו”ר, רק שהוא לא נוכח פיזית. התודעה של כל חסיד חב"ד היא ‘חיים עם הרבי’, עם הוראותיו, הנחיותיו ותורתו. בכל שאלה ובכל נושא, המחשבה היא מה הרבי היה אומר”.
האמירות האלה של ברוד אינן רק סימבוליות. המשך הנהגתו של הרבי האחרון, גם בלי שנוכח פיזית, היא עובדה קיימת. מסייעת לזה לא מעט יכולת ההנהגה היוצאת מגדר הרגיל של הרבי, יחד עם היכולת לראות את הנולד ולהיערך אליו. “בשנים האחרונות לחייו בעולם הזה, הרבי יצר איזה תשתית שתאפשר את המציאות שלנו עכשיו”, מסביר ברוד. "הוא הוריד בהדרגה את האינטנסיביות של השאלות והתשובות שהוא הרבה לכתוב. בשלושת העשורים הראשונים שלו כאדמו”ר הוא ענה לאינספור מכתבים. בשנים המאוחרות יותר הוא מיעט בזה, וכיוון את החסידים למצב שיוכלו לקבל החלטות לבד. הוא ניסח הנחיות כיצד לפתור שאלות באמצעות ‘עשה לך רב’, שלכל אחד יהיה משפיע או שילך לבית דין. ככל שהוא השיב לשאלות של אנשים באופן הזה, הם קיבלו יותר ויותר כלים איך לפתור שאלות”.
התיאורים של ברוד עולים בקנה אחד עם המציאות החברתית של חב"ד היום. רבני הקהילות השונות מנהלים את קהילותיהם בסמכות מלאה, ואל בתי הדין מתנקזות כל השאלות שמטרידות את הקהילה. כשמסתכלים על חסידויות אחרות ורואים מה פטירת המנהיג גורמת להן, מבינים עד כמה הצעד הזה של הרבי הקדים תרופה למכה. "הוא הפך אותם לגופים מנהיגותיים, זה יצר תשתית שמאפשרת להמשיך”, אומר ברוד.
השביעי הוא האחרון
הסוגיה הזאת, כיצד מנהיג שאיננו ממשיך להנהיג, יוצרת תמימות דעים נדירה בין חסידיו של הרבי לחוקרי חב"ד. פרופ' דב שוורץ, שהיה בעבר דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת בר אילן, חוקר שנים רבות את חסידות חב"ד ואת תורתה. גם הוא סבור שלמרות הכריזמה הידועה של הרבי מחב"ד, מה שהשאיר את המפעל שלו חי ונושם אחרי מותו הם דווקא התכנון וההתוויה.
"לפעמים כוח צומח לא מהכריזמה אלא דווקא מההסדרה, זו תיאוריה של מקס ובר", הוא מסביר. "העובדה שהרבי הקים מוסדות ורשתות של שלוחים, ישיבות, כוללים ותלמודי תורה נתנה את העוצמה לאחר מותו. ללא ספק התשתית היא העוצמה של חב"ד. הרבי השכיל ליצור תשתית כזאת, גם חומרית וגם רוחנית, שבוודאי תמשיך שנים רבות”.
לפי קו המחשבה הזה, מסביר שוורץ, הרבי גם השכיל לבנות את המפעלים שלו על רעיונות רוחניים שכבר קדמו לו, ובכך לנתק את הקיום שלהם מהפרסונה ולתלות אותו ברעיון - שיש לו קיום נצחי. את הדוגמה לכך הוא מוצא במפעל השליחות, שהוא ללא ספק הבולט והמפורסם מבין מפעלי חב"ד היום. “יש בקבלה רעיון לפיו הייתה בעבר שבירת הכלים, שגרמה לכך שניצוצות התפזרו בכל העולם. לפי הקבלה, איסוף של כל הניצוצות הוא מפתח להבאת הגאולה. מפעל השליחות של הרבי מבוסס למעשה על הרעיון הזה. כל שליח יודע שהוא צריך ללכת לחורים נידחים בעולם כי אולי יש שם עוד יהודי, וצריך לאסוף שם עוד ניצוץ. אז נכון שלא היה אפשר לסחוף קהל גדול כל כך לשליחות קשה בניכר בלי הכריזמה שלו, אבל בסופו של דבר מה שנותן למפעל קיום ארוך טווח גם אחרי מותו הוא ההתבססות על רעיון קיים והכנסת עוצמות בלתי רגילות לתוכו".
במובן הזה שוורץ סבור שאין בתופעת חב"ד משהו יוצא דופן. המבט על חסידות כמכלול שיש בו מרכיבים רבים מלבד הצדיק, הרבי, אפשר לחצרות נוספות להמשיך לחיות ולפעול גם בלי רועה. הדוגמה הבולטת והמיידית לכך היא חסידות ברסלב, שצברה את רוב כוחה דווקא אחרי מותו של ר’ נחמן וממשיכיו הבולטים.
"החסידות היא תופעה מורכבת, שכוללת כמה רכיבים”, מסביר שוורץ. "אי אפשר לומר שזה רק אדמו"ר. זו תפיסה שאומרת שאין שכבה מיוחסת, שכבה של למדנים. כל אחד יכול להגיע לרום המעלות, וכל אדם יכול להשיג את ההשגות של המקובלים. בתוך הפסיפס שנקרא חסידות יש גם את האדמו"רים. צריך לדעת שבמקור אדמו"רות בכלל לא מבטאת אדם בעל כוחות עליונים, האופן שבו הבעש"ט ייסד את זה היה כמדריך רוחני. הנושא של כוחות עליונים המיוחסים לאדמו"ר בא מאוחר יותר. אתה מבין מזה שיש קיום רחב לחסידות גם בלי האדמו"ר".
שוורץ מסביר מה הם שני הדלקים שמניעים את החסידות גם בלי רועה חי. "יש כאן צירוף של שתי אמונות עמוקות ושורשיות. האמונה האחת היא שאנחנו נמצאים על סיפו של דור המשיח, והאמונה השנייה היא בכוח האישיות. הרבי, בגלל הכריזמטיות והדמות שלו, יחד עם האמונה המשיחית, הביאו להמשכיות. הם ייחסו לרבי בחייו פעולות שחורגות מאישיות רגילה, כמו למשל נפילת ברית המועצות ואירועים קוסמיים”.
ובכל אופן, יש פה כיסא ריק שטומן בחובו כוח פוליטי אדיר. איך יכול להיות שאיש לא ניסה להשתלט עליו?
"כאן אנחנו נוגעים במסורות מיסטיות שעומדות בבסיס השיטה. בחב"ד יש את המסורת של השביעי, שאחריו יבוא רק המשיח. אפשר להיאבק לאחר פטירתו מי יהיה הדובר של החסידות, אבל לא מי המנהיג. זה מובנה באמונה שלהם שהוא האחרון ואחריו המשיח, או שהוא עצמו המשיח על פי אחרים. הקרבות על הירושה דווקא היו קיימים בחסידות הזאת כל השנים בשושלת, מאז מותו של האדמו"ר הראשון. אפילו המינוי של האדמו"ר הנוכחי לא היה מובן מאליו, והיו סביבו מחלוקות. אבל מרגע שהגיעו לשביעי אז ברור שהוא האחרון”.
מושג "השביעי" קריטי להבנת מעמדו של הרבי האחרון. בניגוד לאדמו"רים האחרים, וכפי שתיאר מנחם ברוד, הרבי האחרון לא רק שלא סימן יורש, אלא סימן שלא יהיה יורש. בדרשה הראשונה שנשא בשנת תשי"א, שהייתה כעין המשך לדרשה האחרונה של קודמו וחותנו הרבי הריי"ץ, הסביר הרבי בהרחבה את תפקידו של הדור השביעי לאדמו"רי חב"ד. המאמר, שנקרא "באתי לגני" על שם המילים הפותחות אותו, מתבסס על המדרש לפיו "כל השביעין חביבין" וזו הסיבה שדווקא משה רבנו קיבל את התורה, ובהתאם לכך גם הדור השביעי לחסידות חב"ד – ובמרומז גם העומד בראשה – הוא הדור שהוכן לקבל את הגאולה. בנוסף לכך הוא הקביל את שושלת האדמו"רים לסדר ההשתלשלות הקבלי של הספירות, כשתקופתו מקבילה לספירת המלכות, אשר מסמלת את סוף ירידת האור האלוקי לעולם.
הרעיון שהביע במאמר, יחד עם התזכורות החוזרות ונשנות לרעיון הדור השביעי, שלהבו את חסידיו לקראת הגאולה. חסידי חב"ד הונעו לפעולה מתוך תודעה ממשית של הבאת המשיח, ובהתאם לכך הקימו מפעלים רבי רושם. וכגודל הציפייה כך היה גודל מפח הנפש ביום שבו נפטר הרבי. כה גדול, עד שרבים מהם לא היו מוכנים לקבל את הבשורה, והם מאמינים עד היום שהוא קיים במובן הכי מציאותי של המילה. לעומתם, במיינסטרים של החסידות מקבלים את עובדת מותו, אך עם זאת נשארו בתודעה גאולית ממשית וממשיכים לפעול לאורו. כל זה מסביר מדוע לא התיימר איש לשבת על כיסאו של הרבי, וכנראה גם לא יתיימר.
החלוקה הדיכוטומית בין ה"משיחיסטים" ובין אלה שאינם משיחיסטים אינה נוחה בעיניו של פרופ’ שוורץ. כאן מתגלעת המחלוקת בין אסכולת המחקר ובין חסידי חב"ד, כמו שמתאר שוורץ: “כיום הזרם המרכזי של חב"ד חזר לאמונה המשיחית הרגילה, כפי שהיא מקובלת מאז רב סעדיה גאון ואחרים, לפיה המשיח יגיע יחד עם תחיית המתים. לכן, הגם שהרבי נפטר, בעזרת ה’ יגיע משיח צדקנו והוא יקום לתחייה וישוב לפעול. אבל זה לא נגמר בזה: הערך המוסף של האמונה של הזרם המרכזי הוא שהאישיות של הרבי תהיה נוכחת בתוך המשיח. הם חוו אותו כאישיות כל כך סוחפת, עד כדי כך שאין להם ספק שגם במשיח תהיה נוכחות של הרבי. כאן יש מחלוקת בין הרב ברוד לביני. הוא חושב שאם אנחנו אומרים שבכל משיח תהיה נוכחות של הרבי, זו למעשה הודאה בכך שהרבי מת. לי נדמה שהמרחק בין אמירה כזאת ובין העובדה שהרבי לא מת עד הסוף קטן מאוד”.
אדמו"ר בעל כורחו
אין חולק כי הרבי האחרון, רבי מנחם מנדל שניאורסון, שינה את פני החסידות והעצים אותה למימדים אדירים. הרבי חידש מדעתו הנהגות ומפעלים, בראשם מפעל השליחות המפורסם, שהפכו את חב"ד לתנועה עולמית משפיעה הרבה יותר מכל חסידות אחרת. חסידות חב"ד כל כך מזוהה איתו, עד שקשה לדמיין שבתחילת הדרך מינויו לאדמו"ר לא היה דבר פשוט כלל.
רבי מנחם מנדל שניאורסון היה נצר לאדמו"ר הצמח צדק, והשתדך עם בת האדמו"ר הקודם, הריי"ץ, עוד ברוסיה. הוא הספיק ללמוד שם לפני המלחמה, בצד לימודי הקודש, גם לימודים כלליים בהנדסה ומדעים מדויקים באוניברסיטאות הגדולות באירופה. כשרוחות המלחמה נשבו לכיוון צרפת הוא היגר עם משפחתו לניו יורק, שם כבר ביסס חמיו קהילה חסידית גדולה.
עם הגעתו קיבל אחריות על מוסדות החסידות, ומאוחר יותר על הוצאת הספרים. למרות זאת, כשנפטר הריי"ץ, כלל לא היה ברור שהוא זה שימשיך את דרכו. קדם לו בגיל חתנו המבוגר יותר של הריי"ץ, שטען גם הוא לכתר. הרב שניאורסון עצמו העדיף להתנער בהתחלה מקבלת התפקיד, ורק הדחיפה הבלתי מסויגת של החסידים הביאה אותו בסופו של דבר למינוי, ולמאמר "באתי לגני" שהזכרנו קודם. מאז הוביל את חסידיו במשך 43 שנים, כשכהונתו מתייחדת באופן שבו התייחס לסוגיות כלל עולמיות ולגורל היהודים בכל מקום ובפרט בארץ ישראל. הכוח וההשפעה שהיו לו על מנהיגי ישראל והעולם הם דבר מפורסם. וכמובן, מפעל השלוחים שיישם את העיקרון הזה ושינה את פני חסידות חב"ד מן הקצה אל הקצה.
"בכל תחום שתיקח, היה הרבי נדיר ואחד בדורו", מתאר מנחם ברוד. "מהתורה שלו, שהיא רחבה ועמוקה, מקיפה את כל חלקי התורה, באור שהוא נדיר בדורות האחרונים. אם זה בתחום של מנהיגות, להיות מסוגל לנהל את העולם כולו ולהיות אכפתי לכל דבר שקורה בכל נקודה יהודית ברחבי העולם. אתה מסתכל באיגרות ורואה כמה הוא כתב בכל יום. זה למעלה מגדר אנוש. היכולת להקרין כל כך הרבה עוצמה והנהגה, להתמודד עם השאלות של דור שעבר את השואה ואת משבר החילוניות והקמת המדינה, דור שנמצא בצומת דרכים, וליצור קו הנהגה בלי פשרות בדבקות בתורה, יחד עם חיבור לקהלים אחרים ויציאה החוצה.
"אם תבוא לבית כנסת של חב"ד, אתה תראה שלפני שחרית לומדים חסידות. אפשר ללמוד הרבה דברים, אבל יש נטייה ללמוד את תורת הרבי. ובשבת חוזרים על שיחה שלו. בסופו של דבר, תורתו של הרבי חיה בלב החסידים. גם השלוחים, שרואים את עצמם כשלוחים של הרבי, חיים בתודעה הזאת. לפני שהשליח יוצא הוא הולך לציון של הרבי. הגישה כשבאים לציון היא לא שבאים לקבר, אלא באים לרבי. כמובן, גם בבית המדרש שלו קדושה לא זזה ממקומה. משם לוקחים את הכוחות", מסכם ברוד.
נוהרים אל תורת חב"ד
"הרבה אנשים לא מבינים את זה, אבל מפעל השליחות הגיע רק בסוף ימיו של הרבי", מחדד הרב משה שילת, יו"ר ‘תורת חב"ד לבני הישיבות’, “למעשה, המפעל הזה פרח רק אחרי מותו. את כינוס השלוחים הראשון הוא עשה חמש שנים לפני שחלה. כל הסיפורים על איך קירב את השלוחים התרחשו בפרק זמן מאוד קצר. המשמעות היא שמפעל השלוחים לא גדל למימדים האלה על ידי הרבי וממשיך היום רק מכוח האינרציה, אלא הפוך – הוא צמח והתפתח אחרי שהרבי כבר נפטר".
וכמו בשליחות, כך גם בפתיחת תורת חב"ד לקהלים חדשים, כמו דתיים לאומיים, ליטאים, ספרדים וחסידים בכלל. הרב משה שילת עומד בראש מערך אדיר של הפצת תורת חב"ד בישיבות ובמדרשות מכל הזרמים, ומספר המצטרפים בכל שנה אדיר. במהלך שש השנים האחרונות נוספו לתוכנית הלימוד ‘לב לדעת’, שעוסקת בלימוד תניא בעיון, אלפי לומדים ולומדות חדשים מדי שנה. באירועי י"ט כסלו שהוא מוביל יחד עם אחרים, השתתפו בשנה האחרונה יותר מ-50 אלף בנים ובנות, רובם מהמגזר הדתי-לאומי. גם המהלך הזה, אומר שילת, נזרע בסוף ימיו של הרבי וצבר תאוצה רק אחרי מותו.
"הרבי עשה את שינוי התפיסה לגבי התקרבות הגאולה והצורך לפעול באופן מיידי להבאתה רק בשנים האחרונות שלו. במקביל, גם אצל החרדים והדתיים הייתה הכנה לזה. הם שמעו את הרבי, שמדבר במושגים כלל ישראליים ועולמיים, וזה חלחל לשכבות התורניות ומשך אותן ללמוד את התורה של חב"ד. התורה הזאת, שמתארת איך האדם הפרטי יכול להביא גאולה לעולם, מאוד דיברה אליהם. כמו בשליחות, גם המגמה הזאת באה בסוף ימיו של הרבי, כשהתנהג בצורה נשיאותית-גאולית ודרש להפוך את העולם, וזה התעצם אחרי פטירתו. הוא הציב מטרה כפולה ומורכבת - מצד אחד להגיע לכל יהודי, ומצד שני להביא לו את פנימיות התורה. זה מצב טוטאלי שהרבי חתר אליו”.
אם שואלים את הרב שילת, התסיסה הגאולית הזאת היא הסיבה לנהירה אחר תורת חב"ד בציבור הדתי-לאומי אחרי פטירת הרבי. עם זאת הוא מציין שתי סיבות נוספות, שנכונות אולי במובנים יותר ארציים. “יש שיאמרו לך, שאחרי ההסתלקות של צדיק יש פחות לחץ לעבור לחצר שלו. לא חוששים כבר מהאלמנטים של הקהילתיות. אבל למען האמת הרבי היה רחוק מהתבדלות וקהילתיות. הוא דיבר אל כל העולם, המסרים שלו היו כלליים, לא ‘תהיה חב”דניק’”. סיבה נוספת שהוא מעלה היא התפתחות הטכנולוגיה ומהפיכת התקשורת שהתעצמו ממש עם פטירתו של הרבי. בדור שבו כל המידע נגיש, וקיימת פתיחות מוגברת למידע ומסרים מגוונים שונים, לא ייגרע גם חלקה של החסידות ותורת חב"ד. “זה דור של פתיחות עצומה, ולכן צריך גם להיפתח לעומקים יוצאי הדופן של חב"ד", הוא אומר.
לשילת יש גם הדגשה חשובה, כמי שפועל להפצת תורת חב"ד בקרב ציבורים שמחוץ לחסידות. החשד לעשיית נפשות עולה מיד, ולכן הוא מחדד: “מבחינת הרבי את החילונים צריך לקרב לתורה ומצוות, ואת מי ששומר תורה ומצוות צריך לקרב לפנימיות התורה וחב"ד. הרבי תפס שהגאולה היא לא של חב"דניקים, זה צריך לבוא דרך כולם. אבל חשוב להבין שחב"ד זה לא מפלגה שרוצה לפקוד עוד אנשים, אלא מבט כלל עולמי של גאולה. הרבי רצה את הדתיים הלאומיים לא כדי שייהפכו לחב"דניקים ויחבשו כובע, אלא כדי שיכירו גם הם את פנימיות התורה והתקרבות הגאולה”.
חב"ד במספרים
הפעילות של חסידות חב"ד בישראל מאוגדת תחת קורת הגג של שלושה ארגונים: אגודת חסידי חב"ד, צעירי אגודת חב"ד ורשת אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש. יחד מפעילים הארגונים 430 בתי חב"ד הפזורים מדן ועד אילת, ובהם 900 משפחות שלוחים המנהלות את הפעילות.
בתחום החינוך מפעילים הארגונים 670 מעונות וגני ילדים שבהם מתחנכים 17,140 תלמידים ותלמידות, ו-80 בתי ספר יסודיים של רשת חינוך חב"ד אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש שבהם מתחנכים 32,450 תלמידים ותלמידות. פרט לכך, בחב"ד פועלים 20 בתי ספר על-יסודיים בית רבקה חב"ד, מדרשות ומכללות לבנות שבהם מתחנכות 5,500 תלמידות, 42 ישיבות 'תומכי תמימים ליובאוויטש באה"ק', קטנות וגדולות, שבהן מתחנכים 7,200 תלמידים, ועוד 21 כוללים ומכוני סמיכה לרבנות שבהם לומדים 500 אברכים.
בתחום החסד מפעילים הארגונים 250 בתי תמחוי ומרכזי חסד בפריסה ארצית. במסגרת מפעל השליחות הכלל-עולמי נשלחו ל-100 ארצות שונות 4,700 שליחים בבתי חב"ד השונים.