רוח נבואית שרתה על הבמאית ענת גורן כשבחרה לקרוא לסדרת הדוקו שלה 'דיין: המשפחה הראשונה'. כיצד ידעה כבר אז שבפיד הקולקטיבי של בני המגזר תככב לימים משפחת דיין השנייה, זאת של יובל ונועה ירון? גם אם תתעלמו לרגע מההלצה הדלוחה הזאת, ראוי לדון בשאלה מה הופך את הדיינים ל"משפחה הראשונה". מה נותן להם עדיפות על פני משפחות אצולה אחרות כמו רבין או בגין או המחותנים נתניהו ובן-ארצי? התשובה כמעט לא ניתנת לערעור: בהשוואה לשמות האחרים, דיין היא המשפחה הצבעונית, הרכילותית, החושפנית ואולי אף המקוללת ביותר. ובפרפרזה על מטבע לשון פוליטי ותיק: אלו השערוריות, טמבל.
דווקא משום שמדובר במשפחה מתוקשרת ומתועדת עד מיאוס, אחד האתגרים של יוצרת הסדרה היה לחדש ולרענן את הסיפור. אבל לפני שנצלול פנימה, שווה להתעכב לרגע על גבולות הגזרה. הסדרה עוסקת בפירמידה המשפחתית, החל מהח"כ לשעבר שמואל דיין ואשתו דבורה, ודרומה עד אחרוני צאצאיהם. היא לא כוללת ענפים צדדיים של המשפחה, כמו משפחותיהם של עזר ויצמן, יגאל הורביץ או אילנה דיין. ומכיוון שאותו אב קדמון, שמואל דיין, "לא אמר בכנסת שום דבר חשוב" כפי שמלעיגים עליו הנינים, ודמויות אחרות במשפחה הן נוכחות-נפקדות בסיפור הדייני או סתם נעדרות מהסדרה, ממילא מספר הגיבורים בה מצומצם למדי. את חלקם הציבור כבר מכיר ישר והפוך: אסי דיין, יהונתן גפן ומעל כולם משה דיין – שהביוגרפיה הצבאית והמדינית שלו, יחסיו עם בני משפחתו והשפעתו המתמשכת על חייהם פרושים על פני שלושה מארבעת פרקי הסדרה.
ולמרות ההיכרות המוקדמת עם רבים מהחומרים, את 'דיין: המשפחה הראשונה' קל לגמוע בלגימת בינג' אחת. זאת סדרה מרתקת, ולא רק בזכות מרואיינים כמו רות דיין, שבגיל תלת ספרתי משמשת כדבק שמחבר בין קרעי הביוגרפיה המשפחתית. ענת גורן יודעת לספר סיפור ולנצל לטובתו כל אמירה וכל סצנה שמבטאות קונפליקט ומעוררות תגובה רגשית. אצל משפחת דיין הסוערת והמיוסרת לא קשה למצוא סצנות כאלה, תוך ניכוש צדדים משמעותיים במשפחה שאינם תורמים לרמת העניין. ההבלטה של החלקים העסיסיים יותר מחייבת אותנו בצפייה ביקורתית, אבל היא לא מבטלת את הסיפור המשפחתי שמוצג מול הצופה. והסיפור הזה בעיקר עצוב.
משפחת דיין יוצאת בסדרה הזאת כלקוחה מסיפורי אצולה של תקופות אחרות ועמים אחרים: משפחה קרה, לא מתפקדת, אגואיסטית ונרקיסיסטית, עם צדדים דיכאוניים עד אובדנות, חוסר אחריות אישית, חשיפת יתר וחמיצות שלא פסחה לחלוטין גם על הדור הרביעי והמשוחרר יותר מכובד מורשתו. כל המרכיבים של אופרת סבון נדחסו למשפחה אחת, 'שושלת' משלנו: נישול מירושה, ניכור הורי, ילדים מוזנחים שהפכו לאבות מזניחים, אינספור נישואין וגירושין, ילד שנמסר לאימוץ, ילדה זרה מחוץ לנישואים, בני משפחה שנמלטו עד קצה העולם, אלכוהול וסמים והתאבדויות ופוליטיקה ומה לא. משפחה שהיא קריקטורה של אשכנזיות ותיקה ומרוחקת. משפחה נטולת משפחתיות.
מעטים מגיבורי הסדרה יוצאים ממנה בשלום. לא מן הנמנע שדמויות נוחות יותר מבית דיין סירבו להשתתף בה או נחתכו ממנה בעריכה, בגלל חיים רגילים ושמחים מדי. מה שנותר הוא סיפור מריר על אבולוציה משפחתית, שלעיתים משיק לתהליכים בהתפתחות החברה הישראלית. אולי יש בכך מסר מוצפן שמצביע על הצורך להתנתק ממורשת הישראליות המכבידה, מהמשפחה הלא מתפקדת שנקראת מדינת ישראל. אם זהו המסר, יש להדגיש שחוסר התפקוד הוא רק חלקיק ממשפחת הישראליות, ושישנם בתוכנו ענפים פחות מתוקשרים שחיים בחברה בריאה יותר ומופרעת פחות.