האמרה של שרון לגבי הישארות על הגלגל פשוט לא נכונה. שקד ובנט
האמרה של שרון לגבי הישארות על הגלגל פשוט לא נכונה. שקד ובנטצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

1

כאשר הסתיימו בחירות 2019 מועד א', החלו נפתלי בנט ואיילת שקד לחפש את דרכם למשך הקדנציה הקרובה, מתוך מחשבה שתוך שנים ספורות יחזרו לפוליטיקה, אחרי מנוחה הגונה באזרחות. אולם בעצת מסובב הסיבות קיבלנו מועד ב' לבחירות, ומשום מה בתוך זמן קצר החליטו גם בנט וגם שקד לוותר על פסק הזמן מהפוליטיקה ולקפוץ ישירות לעומק המדמנה.

נכון לרגע הנוכחי, וכמובן שעד הערב הכול עוד יכול להשתנות, בנט ככל הנראה מתכוון לרוץ ברשימה משותפת יחד עם פייגלין. שקד כרגע בחופשה בניו יורק ועוד לא החליטה מה בדיוק היא מתכוונת לעשות, אבל גם היא כנראה צפויה לחזור לפוליטיקה. שניהם מונעים ככל הנראה על ידי התפיסה שמיוחסת לאריאל שרון, שלפיה "פעם למעלה, פעם למטה, תמיד תישאר על הגלגל". לפי התפיסה הזאת לפוליטיקאי חפץ חיים אסור לרדת מהגלגל ולפרוש למנוחה פוליטית בצד. כל עוד הוא יכול הוא חייב להישאר על הגלגל הפוליטי, כי רק כך הוא יוכל לזנק גבוה ברגע שבו תגיע ההזדמנות.

ובכן, תרשו לי לקבוע שמדובר בקשקוש. רוצים דוגמאות? בבקשה.

בנימין נתניהו הפסיד ב-99' בבחירות לראשות הממשלה. הוא לא נשאר על הגלגל וגם לא חזר לגלגל ב-2001 כשממשלת ברק נפלה. הוא לקח פסק זמן באזרחות, עשה קצת כסף וחזר לפוליטיקה רק בבחירות 2002. זה הפריע לו לחזור לפוליטיקה? זה מנע ממנו להפוך לראש הממשלה המשמעותי ביותר שהיה במחצית השנייה של שנות המדינה?

משה כחלון לקח הפסקה של שנתיים מהפוליטיקה בשנת 2013, וירד מהגלגל. גם ההבטחות שנתניהו נתן לו אז התבררו בהמשך ככתובות על הקרח. אחרי שנתיים הוא הקים מפלגה וחזר לפוליטיקה עם 10 מנדטים רשומים על שמו אישית. העובדה שאחר כך הוא לא הצליח למנף את ההישג היא כבר עניין אחר, אבל עצם הירידה מהגלגל לא פגעה בו בכלל.

גדעון סער פרש במפתיע מהפוליטיקה בשנת 2013. שש שנים הוא עשה לביתו ולקח את ילדיו בצהריים מהגן (או שלא, אבל לא משנה). סער גם ידע כבר מההתחלה, והדברים התחדדו הרבה יותר בהמשך, שחזרתו לפוליטיקה תהיה קשה כי נתניהו לא יעשה לו חיים קלים. למרות זאת שש שנים בחוץ עשו לסער רק טוב, והוא חזר לרשימת הליכוד מחוזק ויציב למרות ההשתלחויות של נתניהו. אילולי פוזרה הכנסת מחדש, סער גם היה מגיע כנראה לשולחן הממשלה, גם אם לא לתיק מאוד בכיר, וכל זה למרות שלכאורה ירד מהגלגל כדי לנוח.

וכמובן, איך אפשר לשכוח את אהוד ברק, האיש שעשה קריירה מלרדת מהגלגל ולחזור אליו. האיש אשר תמיד חוזר. נכון, ברק לא בהכרח יחזור בקרוב בדיוק לעמדות ההשפעה שבהן היה בעבר, אבל אין ספק שדווקא השנים הרבות שלו מחוץ למשחק הפוליטי חיזקו את מעמדו.

למה כל האישים הללו התחזקו בתקופה שבה לקחו הפסקה מהפוליטיקה? מסיבה מאוד פשוטה: אנחנו הישראלים יצורים נוסטלגיים. כשמישהו נעלם לנו למספיק זמן אנחנו מתחילים להתגעגע אליו, זוכרים את תכונותיו הטובות וקצת שוכחים לו את הכישלונות.

זו הסיבה שבשביל בנט, והאמת היא שאולי גם בשביל שקד, ההחלטה לחזור מיד לפוליטיקה היא החלטה שגויה. כרגע הקריירה של שניהם מוכתמת בצבעי הכישלון של מפלגת הימין החדש בבחירות 2019 מועד א'. אם הם ייקחו הפסקה, ילכו לעשות לביתם וימתינו בצד, הם יגרמו לנו להתגעגע. והאמת, למרבה הצער כנראה שהגעגועים הללו יהיו חזקים במיוחד.

לא נראה שהנהגת האגף הימני של המחנה הלאומי תגרום לנו לשכוח את בנט ושקד. גם תוצאות הבחירות הקרובות סביר להניח שיגרמו לנו להתגעגע אליהם. הערכה סבירה מעלה שהבחירות הקרובות לא ייגמרו טוב. אם בנט ושקד לא יהיו חלק מהן, תוצאות הבחירות לא יכתימו אותם.

אבל זו לא רק עצה אישית טובה לבנט ולשקד. ברמה האישית כל אחד יכול לעשות את הבחירות המתאימות לו. אנחנו הרי לא נייעץ להם איך לכלכל את חייהם האישיים. העניין הוא שהבחירות של בנט ושקד בהקשר הזה הן בעלות השפעה על עתיד המחנה הלאומי כולו. הרפתקה פוליטית שבסיומה השניים יהיו בעמדת חולשה פוליטית - ונכון לבחירות הללו קשה קצת לצייר תסריט שלא יביא אותם לעמדת חולשה פוליטית, המספרים הם פשוטים ואכזריים מאוד - תהפוך אותם לגוויות פוליטיות, גם אם יישארו על הגלגל. אם בנט, למשל, ימצא את עצמו אחרי הבחירות סגן שר או יו"ר ועדה בכנסת, ולשם זה למרבה הצער הולך, יהיה לו קשה מאוד להתאושש ולהפוך למנהיג המחנה הלאומי. אם הוא ייקח קדנציה של הפסקה הזינוק לעמדת ההנהגה, בטח ביום שאחרי נתניהו שככל הנראה לא ירחק, יהיה הרבה הרבה יותר קל.

אז נכון, גם בנט וגם שקד כבר עשו כמה דברים במערכת הבחירות הזאת, בנט קצת יותר ושקד קצת פחות, אבל שום דבר עדיין לא עבר את נקודת האל-חזור. עוד אפשר לחשוב מחדש ולעצור. אנא, תנו לנו להתגעגע אליכם.

2

משוכות כרונולוגיות

דלתותיו הפתוחות מדי לרווחה של בג"ץ מביאות לשולחנו עתירות מאוד משונות, אחת מהן נדחתה השבוע על הסף על ידי השופטים ניל הנדל, ענת ברון ויעל וילנר. בעתירה, שאותה הגישה עורכת דין בשם רות רפאלי, מתבקשים משרד החינוך ושר החינוך לבטל את פרס ישראל שהוענק לפרופ' ראובן פוירשטיין. בשלב הזה אתם בוודאי מנסים להיזכר בפרופ' פוירשטיין מקבל את פרס ישראל ומתקשים בכך. הסיבה היא שהפרופ' פוירשטיין לא קיבל את הפרס ביום העצמאות האחרון מידי השר נפתלי בנט, אלא ביום העצמאות בשנת 1992 מידי שר החינוך דאז, זבולון המר. ואם אתם מעט יותר בקיאים בתולדות חייו של פרופ' פוירשטיין, מן הסתם אתם גם יודעים שהוא הלך לעולמו בשיבה טובה, עטור פרסים והישגים, לפני כחמש שנים.

אז מה פתאום עתירה עכשיו? לטענת עורכת הדין רפאלי היא נתקלה ממש לפני כמה שבועות בספר 'ילדי המלאח – הפיגור התרבותי אצל ילדי מארוקו ומשמעותו החינוכית', וכמי שמוצאה ממרוקו היא נפגעה מקריאתו עד מאוד. כדי לשים את הדברים בפרופורציה הנכונה חשוב להבין שהספר יצא לאור לפני יותר מ-55 שנה, בעולם תרבותי שונה לחלוטין מזה שאנחנו נמצאים בו היום. בהחלט ייתכן שלעיניו של הקורא בן המאה ה-21 חלק מהדברים שנכתבו בספר צורמים, ואפילו צורמים מאוד, אלא שכמאמר הקלישאה זו לא השאלה. כדי להגזים עוד יותר, עורכת הדין לא הסתפקה בכך שהפרס יבוטל באופן הצהרתי. היא דרשה גם "ליטול את הפרס אשר הוענק שלא כדין מעיזבונו של הפרופ'". כלומר, לחייב את יורשיו של פרופ' פוירשטיין לשלם את שווי הפרס בחזרה למדינה.

כפי שראוי לעתירה שכזאת, השופטים זרקו את העותרת מכל המדרגות. בהקשר זה הם ציינו את העובדה שלא רק פרופ' פוירשטיין איננו בחיים, גם שר החינוך שהעניק לו את הפרס נפטר לפני שנים רבות. העובדה שרק עכשיו עורכת הדין גילתה את הספר לא עוזרת לה "לדלג מעל למשוכות כרונולוגיות אלה", כלשון השופט הנדל. השופט ציין עוד כי אם העתירה מבקשת מהמדינה לקחת כספים מבני המשפחה, הרי שצריך היה לצרף גם אותם כמשיבים לעתירה, דבר שלא נעשה למרות שהעותרת היא עורכת דין. ובסוף, כראוי, השופטים לא הסתפקו בדברי הכיבושין והטילו על העותרת הוצאות בסך 3,000 שקלים לטובת המדינה.

***הפינה הכלכלית***

7.1 מיליארד למחיר למשתכן

דו"ח החשב הכללי במשרד האוצר שפורסם השבוע חושף כמה וכמה מהפינות האפלות של מדיניותה הכלכלית של הממשלה היוצאת. אחת מהן היא העלות הריאלית של תוכנית מחיר למשתכן לאזרח הישראלי. למה הכוונה? בדרך כלל כאשר עוסקים בעלות של מדיניות שמפעילה הממשלה נהוג לפנות לסעיף התקציבי הרלוונטי, ולבדוק מה הסכום שרשום בו. אפשר להסתכל על העמודה של ההקצאה (כלומר, כמה כסף שוריין לצורך כך) ואפשר להסתכל על הביצוע (כלומר, כמה כסף הוצא בפועל). אולם לא בכל מקום הסעיף התקציבי משקף עלות אמיתית. לעיתים קורה שהעלות לא באה לידי ביטוי בספר התקציב, מאחר שהממשלה לא מוציאה כסף מזומן. אבל זה לא הופך את העלות הזאת לפחות אמיתית, ולא מפחית את המשמעות העתידית שלה. תוכנית אחת כזאת, שעיקר העלות שלה איננה תקציבית, היא תוכנית מחיר למשתכן.

איך זה קורה? זה קורה בגלל שהעלות העיקרית של תוכנית מחיר למשתכן היא לא בהוצאות אלא באובדן הכנסות. הממשלה נותנת לקבלנים קרקעות יקרות במחירי רצפה בתמורה לכך שהם ימכרו את הדירות שהם בונים עליהן לזוכי ההגרלות במחירים נמוכים גם כן. התוצאה היא שחלק משמעותי מהעלות של התוכנית הוא לא בכסף מזומן שיוצא, אלא בכסף מזומן שלא נכנס, ולכן לא מדובר בסעיף הוצאה. אולם העלות הזאת היא ממשית מאוד. אפשר לחוש בה בבירור בסעיף ההכנסות, ויש לה תרומה, גם אם לא מכריעה, לגירעון הממשלתי ההולך וגדל.

ובכן, מנתוני החשכ"ל עולה שעד לסוף 2018 עלתה תוכנית מחיר למשתכן לכולנו, אזרחי ישראל, סכום של 7.1 מיליארד שקלים. כמובן שהסכום הזה היום כבר יותר גבוה, אבל בואו ניצמד לסכום הזה כפי שהוא. במקביל, גם כן עד סוף 2018, זכו בהגרלות מחיר למשתכן השונות מעט פחות מ-65 אלף זוגות. המשמעות היא שכל אחד מהזוגות הללו קיבל ממדינת ישראל, כלומר מכולנו, מתנה בשווי ממוצע של יותר ממאה אלף שקלים.

המתנה הזאת, נזכיר, לא חולקה באופן שוויוני לכל מי שעומד בקריטריון כלשהו. היא חולקה לפי הגרלה שנערכה בין כל מי שעומדים בתנאי סף מסוימים, וממש לא בהכרח ניתנה למי שהכי זקוקים לה. האם זו הדרך הטובה ביותר לחלק את המיליארדים הללו? הדיון הציבורי הזה מעולם לא התקיים, כי באוצר עשו הכול כדי שלא נדע בזמן אמת כמה התוכנית הזאת עולה לנו. הגיע הזמן לדיון אמיתי על סדרי העדיפויות של הממשלה, דיון אמיתי שכולל כמובן את המספרים האמיתיים.

לתגובות: [email protected]