"שמעו נא המורים", פונה משה רבנו אל ישראל וזו הייתה הפעם הראשונה שהוא מדבר אליהם בטון הזה.
גם ברגעים הכי קשים, הדיבור הקשה נשמר בשיחה בינו לבין ה'. אף פעם - אם נשתמש בביטוי - לא מוציאים את הכביסה המלוכלכת החוצה.
אי אפשר שלא להבין את הכעס של משה. 40 שנה במדבר ובהם ניסים גלויים ומסירות נפש אין סופית של משה רבינו, וברגע של משבר העם שואל 'למה העליתנו ממצרים?!'. הם לא למדו שום דבר.
מצד שני זהו כבר דור אחר, דור הבנים, דור האבות מת כולו במדבר ומה שהיה טוב לאבות בסגנון, בחינוך, כבר לא טוב ולא מתאים לבנים. דור הבנים הוא בוגר יותר.
הנה רשימה קצרה מהפרשה:
נלחמים בשלשה מלכים, שולחים מרגלים, נופלים בשבי במלחמה, נודרים נדרים והופכים תבוסה לניצחון מוחץ, שרים שירה עצמאית ומקורית וכל זה לא ע"י משה רבנו.
המדרש רבה טוען (ג,ה) שספר במדבר מבדיל בין דור האבות לדור הבנים הנכנסים לארץ ישראל, ויש קשיים בארץ ישראל: הראשון הוא מים. ארץ ישראל היא ארץ מדברית, בלי הרבה מקורות מים, ורק גשמים יוכלו להציל אותה אך גשמים במדבר אין.
פרשת מי מריבה היא הכנה לארץ ישראל. הסלע הוא מעין ארץ ישראל בקטן, שחלק גדול ממנה, מדברי או סלעי ועם הקושי הזה צריך לדעת להתמודד. איך? ע"י כוח הדיבור.
בואו נחזור לבריאת העולם. העולם נברא בדיבור. "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם". אמרו על כך חז"ל 'בהא בראם', עם אותיות שנבראו בהם שמים וארץ.
נס המטה הוא חריגה מדרך העולם, מן בועה היסטורית, המכות היו רגע חד פעמי בהיסטוריה, כשנכנסים לארץ צריך ללמד את האומה לחזור לכוח הדיבור, כמו בבריאת העולם.
ההבדל בין דיבור למקל הוא בדיוק ההבדל בין נס לטבע. המדרש מתאר, אולי במידה מסוימת של הומור, שהמטה לא "עבד", משה מכה פעם אחת על הסלע והוא מטפטף, ולכן הוצרך להכות פעם שנייה. אולי זו אמירה שבארץ ישראל יהיה טפטוף שתלוי בעבודת האדם ולא שפע ניסי שתלוי בהתערבות אלוקית.
בארץ ישראל מתמודדים אחרת עם בעיית המים ועם בעיות בכלל, בארץ ישראל מדברים אל המציאות! קודם כל תפילה, תפילה, תפילה.
יש שתי דרגות בתפילה, תפילה שהיא כמו מטה, להכריח את הטבע, בקשה לנס. יש תפילה שהיא לקיחת אחריות, שבה אדם אומר 'אני מבין שלא נעשים ניסים אז אני מוצא פתרונות מתחת לאדמה, תרתי משמע, מתוך כך אני מבקש סיעתא דישמיא – הארה אלוקית בפעולות הידיים'.
לדבר אל המציאות, זה לפעול בדרך החכמה ולא להטיח את הראש בקיר או לבכות לכרית.
מעניין לשים לב שכשבני ישראל שרים זו לגמרי מהפכה, הם שרים כך: "עלי באר ענו לה, באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם". האם במשענת (המטה) של השרים – משה ואהרון - חפרו, כרו או הכו? בני ישראל רומזים שהמטה צריך להתהפך לטוריה, למעדר הכל כך מוכר לנו מתקופת החלוצים ושהפך לדחפורים ומקדחים רבי עוצמה ברבות הימים.
לדבר אל המציאות זה להיות יצירתי, לא תלותי.
ארץ ישראל היא מעצמה אדירה בנושא המים ב"ה, עשינו שלום עם הטבע! הגענו לארץ צחיחה שהאירה לנו פניה וזעזעה את כדור הארץ כדי להיות מעצמת מים בשבילנו.
הרבה פרושים נאמרו בשאלה מה היה חטאו של משה רבנו ומי אנחנו בכלל שנדבר על זה. דווקא הרמב"ם, שזיהה את הכעס בדיבורו של משה רבנו, כולל את כל הפרושים לענ"ד: כשיש כעס אין דיבור, כשיש כעס אין את מה שמאפשר דיבור - ההקשבה, כשיש כעס מכים פעמיים.
דור הבנים אינו רוצה יותר מקל וגזר, או מטה וגמול. הוא צריך דיבור, צריך תהליך איטי, תהליך טיפטופי. כשאנחנו רוצים לדבר או לשכנע משהו, מישהי,לחולל תהליך כלכלי, חינוכי וכו..
ארץ ישראל מפגישה אותנו עם סוגיית היחס בין ה"יגעת" וה"מצאת". היגיעה מתארת את הפעולה והשותפות האנושית והמציאה מתארת את השפע האלוקי. אדם אינו יודע איזו תפילה תפעל, איזו פעולה תניב תוצאה ומאיזה סלע יצא מים! דרך התפילה בארץ ישראל זה ליגע את עצמך בבכי ותחנונים וכשהפתרון יגיע לא תדע איזו תפילה גרמה את הפתרון.
דרך הפעולה בארץ ישראל היא להיות יגע במציאת פתרונות ולהבין שהפתרון יגיע ממקום לא צפוי, לאו דוקא מפעולה ספציפית.
המקום הלא צפוי ממנו מגיע הברכה הוא הנס שמסתתר בתוך הטבע, ההתגלות האלוקית בתוך האדמה, שהוא מוציא לנו לחם מן הארץ, משקה את שדותינו, מברך את ידינו בקרב.
נזכה לתהליכים כאלה, שהם אור של ארץ ישראל, עם הרבה תפילה והרבה השתדלות ,עם הקושי ב"יגעת" ועם הסיעתא דשמיא הפלאית ,בהסחת הדעת ,של ה"מצאת".