עזבנו את הקהילה, הפניתם לנו עורף

בית הדין לא ראה לנכון לדון בחרמות ונידויים, בסכסוכים ובלשון הרע, בדם הנשפך ברחובות יד בנימין, שלי, של אשתי ושל חבריי.

יאיר (שם בדוי) , ז' בתמוז תשע"ט

אילוסטרציה
אילוסטרציה
iStock

לכבוד קהילת קודש תורת החיים

רגע לפני שאנחנו עוזבים את הישוב בו חייתי 12 שנים, בהן זכינו להרבה בקהילה הקדושה, רציתי לשתף אתכם בדמעות מדם ליבי בסוף הפחות נעים שבגינו אנו עוזבים.

אנחנו שהכרנו ושמענו את הסיפור המדובר מלפני כשנה וחצי, ידענו והאמנו שהכל שקר ולא היו דברים מעולם כדברי הרב אז. לפני כחצי שנה הבנו שזה לא כל-כך פשוט וגם הרב שמואל אליהו טיפל בעניין תקופה ארוכה.

מאז נצרנו את העניין בליבנו לא יכולנו לעשות שקר בליבנו ולהמשיך בעשיה ונתינה לישיבה ולמוסדות כרגיל ומנגד לא עשינו ולא דיברנו על העניין מתוך הבנה שנושא זה רגיש ועלול לגרום לחילול השם עצום ולשבש דעתו של השומע, ורק גדולי דור ידאגו לזה בחדרי חדרים.

עדים לזה הם חבריי הקרובים, בנות המדרשה ששהו בביתנו בתקופה זאת, ששמרנו את הסערה בליבנו ולא שיתפנו אף אחד מהם.

כשהנושא עלה, כל מי שלא התיישר עם הקו של הישיבה הפך להיות מנודה. ביניהם אנחנו, כאשר יום אחד גילינו שמייחסים לנו טענות וסיפורים שכלל לא היו ולא נבראו, טענות רבות חסרות שחר הוטחו עלינו, התנכלויות רבות לעברינו, לשון הרע בכמויות מזעזעות והכל בשם ה', כי אנחנו מסוכנים לציבור, ועל מה? על משהו שכלל לא קשור אלינו.

חברות טובות של אשתי ניתקו איתה קשר, נפרדו ממנה, לא מיישרות מבט ומתעלמות ברחוב. בנות מדרשה ובוגרות שהיו בנות בית אצלנו מפחדות להיכנס לבתנו שלא ידבקו בחיידק וחלילה לא יכושפו, חלק הגדילו לעשות ואמרו שאשתי משוגעת עם כדורים, שקרנית סידרתית וכו'. מדי פעם היא פוגשת איזו 'צדיקה' שמבזה אותה עם משפט מציק, והיד עוד נטויה.

אני תוהה לעצמי איפה נכנסות הלכות לשון הרע כאשר צעקתם ברחובות, להאמין בלי לשאול ולברר, בודדים האנשים שנכנסו לשאול אותנו על מה ולמה, כולם פשוט נעלמו, הפנו עורף. תוהה לעצמי איך אפשר לברר אמת אם חוסמים במייל את כל מי שלא חושב כמוך, אוסרים לדבר ולברר עם מי שמחוץ לחממה? אם כל מי שחושב שונה הופך למנודה ומשוקץ.

שואל את עצמי כל ההשקעות הגדולות שלנו ושל חברינו בקהילה נעלמו ביום אחד כי דבקנו באמת שלנו?! כל השנה וחצי שאשתי ניהלה את המדרשה נעלמו בבת אחת. כל הדיבורים של הרב על אשתי שהיא מטאור, שאין מחליף לה ועוד תשבחות רבות... היכן כל השעות של מסירות נפש, שיחות עם בנות ובוגרות עד השעות הקטנות של הלילה, כל ערבי החברה ואירועים שהיו על חשבוננו, כל סעודות השבת והחגים שארחנו באופן קבוע את בנות המדרשה והבוגרות לדורותיהם.

היכן כל הכלות שיצאו מביתנו ביום חופתם? כל הדאגה לכל בת מדרשה לפרטים הכי קטנים? כל מאות אלפי השקלים שתרמתי למוסדות. אינם?! למה?

חכמינו אמרו שמצווה גוררת מצווה, אולי אחרי שפתרנו את הבעיה עם רוח הקודש נתפנה לכפר על כל החטאים של חטא בין אדם לחבירו. אולי נבקש סליחה מכל עשרות המשפחות שבחסות התורה הקדושה התירו להפנות להם עורף ולא לומר להם שלום. לשבור להם שמשות ולקלל אותם ברחובות. לירוק בפניהם ולהפוך אותם לפושעים בלי לשאול ולברר איתם? בלי להקים בית דין שיחליט שהם מנודים? בלי לפנות אליהם ולשאול את דעתם?!

אולי תשובה קטנה על כל הדמעות של אשתי על כל אותם שביטלו טיפול אצלה בגלל שהיא כבר 'לא מדייקת' בחסות השמועות, על הבכי של אשתי בערב חופה של כלה מהמדרשה שלא הזמינה אותה. ועוד הרבה צער בלילות חסרות שינה על הדם המופקר כמים.

אולי הקהילה תתפנה לחשוב למה במשך השנים הרבות יש כ"כ הרבה אנשים שנפגעים ונפגעו מהקהילה והמוסדות? למה יש כ"כ הרבה עובדים ממורמרים? נתפנה לבקש סליחה מכל מי שאיבד את אמונת חכמים כמוני וכמו חבריי המנודים.

בית הדין לא ראה לנכון משום מה לדון בחרמות ונידויים, בסכסוכים ובלשון הרע, בלחץ הפסיבי והאקטיבי, בדם הנשפך ברחובות יד בנימין, שלי, של אשתי ושל חבריי. התשובה שנעשתה היא רק על רוח הקודש, לא על דרך הארץ שתפספס פה בגדול.

האמת היא שלנו זה כבר לא כל כך משנה. אני ואשתי עוזבים את הקהילה הקדושה תורת החיים. אנחנו הולכים לקהילה שיודעת כי אם אין בין אדם לחברו, אין גם בין אדם למקום, הולכים לקהילה שיודעת שאיסור לנידויים וחרמות קודם לאורך החצאית, שלשון הרע ואהבת הזולת קודם לסוג הכשרות.

אוהב אתכם ודן את כולם לכף זכות, ובכל זאת חושב שפספסנו ובגדול.