דורון כהן
דורון כהןצילום: שלומי יוסף

התחלה/ שכונת שפירא, דרום תל אביב, 1964. "גדלנו בבית של שישה ילדים. כולם אומרים שהייתה להם ילדות מופלאה, אבל הייתה לי שם באמת ילדות מופלאה. חיינו חיים עשירים מאוד, לא במובן הכלכלי אלא בחוויות, חברים, דמויות שראינו. היום אני גר במרכז העיר אבל לא התנתקתי משם, שכונת שפירא היא חלק בלתי נפרד ממני. אני מתרגש לבוא ולבקר שם כל פעם, זו הילדות שלי".

אבא/ יששכר כהן ז"ל, עלה ארצה מאפגניסטן, נפטר לפני שלוש שנים. "הוא היה בעיניי התגשמות כור ההיתוך הישראלי. מצד אחד אדם מאוד מסורתי שמקפיד על החגים והליכה לבית הכנסת, ומצד שני תומך נלהב של מפלגת העבודה. היו לו הרבה קשיים בארץ, אבל הוא מאוד התלהב מבן גוריון ומשה שרת ומהחזון שהם הציגו".

בית/ "בית שיש בו הכול. אבא היה איש מאוד מסורתי, אבל המסורתיות והליברליות חיו אצלו בכפיפה אחת, וזה מי שאני בעצם היום. אני מצד אחד מאוד מכבד את המסורת, ומצד שני מאוד חי את הערכים של העולם המערבי, העולם הגדול. בהרבה מקרים אני רואה אנשים שבוחרים בין מזרחי למערבי, בין מסורתי לפתוח. אצלי שניהם נמצאים יחד וכך אני חי. זו יהדות שנותנת כבוד לכולם".

בית הכנסת/ "כשהייתי ילד הדבר שהכי רציתי בחיים שלי היה לברוח מבית הכנסת של אבא בשכונת שפירא, היום אני לפעמים משתוקק לשם, זה מקום חזק שמאד מושך אותי אליו ומרגש אותי. כילד זלזלתי בעולם המסורתי, הוא היה נראה לי פטריארכלי והעולם החילוני היה נראה לי יותר מגניב. היום התאזנתי".

הגימנסיה/ ביסודי למד בבית הספר ויתקין בשכונת שפירא, אך את שנות החטיבה והתיכון עשה בגימנסיה הרצליה במרכז תל אביב. "הייתי ילד מדרום תל אביב בבית ספר צפון תל אביבי, זה היה כבוד גדול. הרגשתי שאני חייב להשתלב, אבל היה לזה מחיר. בחודש ספטמבר למדנו על החגים. המורה שאלה מה הם ארבעת המינים ומה יש בתפילות החג, ועל כל השאלות אמרתי 'לא יודע', למרות שידעתי. הייתי הולך עם אבא לבית הכנסת, אבל אז זו הייתה בושה לדעת את זה, כאילו שאתה לא חלק מהעולם החדש והמגניב".

חוזר לנשום/ אחרי הגימנסיה התגייס לחיל האוויר. "רק בצבא התחלתי לנשום במלוא הריאות והחזה, ואז הבנתי שבעצם לא נשמתי, הייתי קפוא. רק כשפגשתי בצה"ל אנשים מהפריפריה ומרקעים שונים והתחלתי לחזור לעצמי, הבנתי שבמשך שש שנים שיחקתי דורון אחר. הגימנסיה הייתה בית חרושת לציונים, אתה משנן הרבה פרטים, אבל מבחינה אינטלקטואלית - כלום".

כתב ספורט/ את עבודתו בעיתון חדשות החל כשעינו צדה במקרה מודעת דרושים. "חצי שנה לפני השחרור הייתה בעיתון מודעה שמחפשים כתב ספורט, גזרתי את המודעה ושמרתי. כשהשתחררתי הגעתי לריאיון. הם צחקו כל כך כשהגעתי עם המודעה ששמרתי אצלי חצי שנה. לבסוף הם קיבלו אותי, וכך התחלתי לשמש ככתב הספורט של העיתון".

לא חלם להיות עיתונאי/ "מדור הספורט בעיתון חדשות היה בשבילי הדבר הכי רענן ושנון שקראתי, ואפילו לא דמיינתי שאגיע לעבוד שם. תמיד ידעתי שיש לי כישרון לזהות כותרות, ואחרי השחרור שקלתי ללמוד קופי-רייטינג".

בלי תואר/ מעולם לא למד באוניברסיטה ולא עשה תואר. "אם הייתי רוצה ללמוד משהו זה היה ספרות או אומנות, ולא היה לי כסף ללימודים האלה. לא באתי ממשפחה עשירה, ומקצועות כמו משפטים או ראיית חשבון ממש לא רציתי ללמוד, אז לא הלכתי לאוניברסיטה".

כמעט פיטורין/ שנה לאחר שהתחיל את עבודתו ככתב עבר לתחום העריכה. "אהבתי לכתוב וניסחתי ידיעות יפה, אבל במשך שנה לא הבאתי ידיעות והוחלט לפטר אותי. באותו יום שהודיעו לי על הפיטורים חיפשו במערכת כותרת יפה לאחת הידיעות, ופתאום הצעתי רעיון שאהבו, אז הציעו לי להישאר במערכת אבל בתפקיד משכתב – מנסח ועורך ידיעות, ומשם התקדמתי לתפקידי עריכה".

העורך הראשי/ אחרי שהתקדם בתפקידי עריכה הגיע לשמש כסגן עורך מדור הספורט, ובגיל 27 הפך לעורך הראשי של מדור הספורט. "זה קרה כל כך מהר מבחינתי. בתוך כמה שנים לעמוד בראש מדור הספורט של עיתון חדשות, כילד שקרא את העיתון וכל כך נהנה ממנו - זה היה באמת אפילו יותר גדול מחלום".

דלת נסגרת/ בשנת 1993 העיתון נסגר. "חיפשתי את דרכי בעולם העיתונות, התחלתי לעבוד בידיעות אחרונות ולא ממש מצאתי את עצמי שם. הגעתי ממקום שהייתי עורך ראשי בכתב עת מאוד חופשי ופרוע, ופתאום מצאתי את עצמי עורך מן המניין בעיתון ותיק וממוסגר יותר. זה היה מעבר קשה. אחרי שנה וחצי עברתי לתפקיד עריכת ספורט בהארץ".

דלת נפתחת/ אחרי ארבע שנים במדורי הספורט של ידיעות אחרונות והארץ, החל לראשונה לעסוק בעיתונות כללית כשקיבל את תפקיד סגן עורך מוסף סוף השבוע של מעריב. "עבדתי כסגנו של אמנון רבי, וזו זכות גדולה. עד אז חשבתי שאני העורך הכי טוב בעולם, הרי עברתי בבתי ספר מצוינים – חדשות, ידיעות, הארץ, אבל תחת רבי עברתי טירונות של סיירת מטכ"ל. למדתי המון, ובלי התקופה הזאת לא הייתי יכול לעבור את מה שעברתי בתחום הזה עד היום".

חופש דעה/ "אין מה להשוות בין מעריב של היום ובין מה שהיה בגלגוליו הקודמים. יש חופש דעה מוחלט. אני העורך היחיד בישראל שיכול לכתוב ביום רביעי מאמר בעד נתניהו וביום חמישי נגדו. בן כספית כותב אצלנו מצד אחד, קלמן ליבסקינד מהצד השני. אני לא אומר לאנשים מה לכתוב ומה לחשוב".

שנאה מטורפת/ "יש היום מי שחושבים שהשתבשה דעתי כי אני לא אומר שנתניהו הוא שטן. נכון שעיתונאי צריך לבוא עם ביקורת, אבל הוא יכול גם להסתכל מלמעלה. בתקופה של נתניהו לא היה מחדל כמו מלחמת יום כיפור, אנשים לא איבדו את כספם במשברים כלכליים והמצב הביטחוני פה הוא סביר בניגוד לימי רבין או ברק. השנאה המטורפת אליו מוגזמת".

עיתונות כללית/ "בניגוד למה שחשבתי בהתחלה היא לא טובה יותר מעיתונות ספורט. היום נתניהו אמר שהשמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים, אני אומר שחלק מהפרשנים שכחו מה זה להיות עיתונאים. כשהייתי מסקר משחק, למרות שכולם ידעו שאני אוהד של הפועל תל אביב, יכולתי לומר שבאותו ערב היא לא הייתה טובה. וכשהיה צריך לכתוב בשבחה של מכבי תל אביב, שאותה כביכול אני שונא, לא הייתי כותב שהיא קבוצה גרועה אחרי שהיא ניצחה. אולי זה נשמע ארכאי, אבל עיתונות צריכה להיות אובייקטיבית".

חוזר הביתה/ בשנת 2012 עזב את מעריב, בימים שבהם הובילו את העיתון אמנון דנקנר וניר חפץ, ובשנת 2014 חזר אליו בתפקיד עורך העיתון והאתר.

משורר/ לפני כשנה הוציא ספר שירה בשם 'תחום המושב' בהוצאת אפיק. "השיר 'ארצנו המחודשת' שמופיע בספר יכול לסכם את כולו. כתבתי אותו בכמה דקות אבל לקח לי חמישים שנה לחבר אותו. יש מחברים שמוציאים ספר בגיל שלושים. אני שמח שלקח לי יותר זמן, בישלתי את זה לאט ויצא טוב. זה לא ספר שמתאר את העבר, אלא מביט בו מהיום".

מחיר אישי/ "אם הייתי חותם קבע בצבא או לומד משפטים ועובד כעורך דין – החיים שלי היו יותר טובים. כעיתונאי אני משלם את המחיר. צריך להיות כל הזמן מחובר, אני לא יכול לראות סרט קולנוע או לקרוא ספר. זה המחיר שגובה האקטואליה הישראלית שלא מרחמת על עיתונאיה".

מפסיק לעשן/ "אהבתי מאוד לעשן מגיל צעיר, עישנתי קופסה ביום". ביום הולדתו האחרון התגלתה מחלה שהתפתחה במיתרי הקול שלו עקב העישון. "עברתי שני ניתוחים שבעקבותיהם ארבעה חודשים לא דיברתי, עבדתי רק במייל ובהודעות כתובות. עישון וקפה היו אהבה גדולה שעכשיו אני שורד בלעדיה".

אם זה לא היה המסלול/ "פעמיים ניסיתי לצאת מעולם העיתונות במטרה לא לחזור אליו. היום אני חושב שהעיתונות נוצרה בשבילי, כמו שכתבתי בספר: 'תמיד נמשכתי לעולם האומנות / אבל אבא השתגע / אמר / ... לך תמצא עבודה / בהסתדרות'".

במגרש הביתי

בוקר טוב/ "עד לפני חצי שנה - קפה וסיגריה. זה היה הכיף של החיים שלי. אבל עכשיו כשאסור אני קם מוקדם, מתעדכן באייפון בכל מה שקורה ומתחיל לעבוד כבר מהבית".

פלייליסט/ "יש אצלי חלוקה מאוד קיצונית בין ביזנס לפלז'ר. עבודה זה עבודה. אני לא יכול לשמוע מוזיקה בזמן העבודה. כשאני כבר מוצא זמן להאזנה אני אוהב מאוד לשמוע פודקאסטים. הם מאפשרים לראות את הדברים אחרת לגמרי".

השבת שלי/ "הטלפון הולך לנוח, זמן טוב להסתובב בעיר ולחיות מחוץ לטלפון ולעבודה".

דמויות מופת/ "שני האנשים שנתנו לי הכי הרבה השראה הם סבא שלי, סבא יהודה זיכרונו לברכה, וגו'ן לנון, שהיה כותב השירים הכי טוב בהיסטוריה".

מפחיד אותי/ "הרבה דברים מפחידים אותי. אתה רואה באיזה עולם אנחנו חיים, שום דבר לא בטוח, וזה מפחיד. כמו אדם הראשון, אני פוחד מהדברים הכי בסיסיים".

משאלה/ "שכולם יהיו בריאים".

כשאהיה גדול/ "אשוטט בעולם ואעלה תמונות והגיגים לאינסטגרם".

לתגובות: [email protected]