לא פחות משלושה טורנירי כדורגל בינלאומיים התקיימו בשבועות האחרונים בשלוש יבשות שונות. משחקי הקופה אמריקה נערכו השנה בברזיל, צרפת אירחה את גביע העולם לנשים, ואילו במצרים עדיין נמשכים משחקי גביע אפריקה לאומות. שלוש תחרויות במקביל היו אמורות למלא את החלל שנוצר עם תום עונת הכדורגל בארץ ובאירופה, בהיעדר יורו או מונדיאל גברי. בפועל, לפי תחקיר לא מדעי בקרב חברים ונעקבים, כל השלוש ביחד עוררו פחות עניין מהודעת פרישה של כדורגלן הולנדי ותיק אחד.
קחו למשל את הטורניר האיכותי והאטרקטיבי מבין השלושה: הקופה אמריקה, או בשמו הפחות רשמי "הגביע שליאו מסי כנראה כבר לא יזכה בו". לא ברור מה הזוי יותר בטורניר הזה, העובדה שאיש אינו יודע מתי הוא מתקיים או זהותן הגמישה של המדינות המשתתפות בו. למי שלא מכיר, מדובר באליפות אמריקה הדרומית בכדורגל, ואכן נוטלות בה חלק מדינות דרום אמריקניות ידועות כמו יפן וקטאר. אז מצד אחד, זאת הזדמנות לצפות בנבחרות מהצמרת העולמית ובראשן ברזיל. ומצד שני, איך אפשר להתייחס ברצינות לאליפות שנבחרת פרו כמעט מנצחת בה?
על אליפות אפריקה אין טעם להרחיב את הדיבור. יצא לי לצפות בכמה משחקים, ורוב הזמן כאב לי בעיניים. ובכלל, אני לא מתערב באיך הערבים והמסתננים מחלקים את הגולים שלהם. מונדיאל הנשים, למעט שלושה משחקים, שודר אך ורק באינטרנט. בערוץ המשדר 'כאן' הבינו שהטורניר אולי מצליח ברחבי העולם, אבל בארץ הוא מעניין בעיקר את אשרת עיני ובני משפחתה, ובכלל לא בטוח שהמצב ישתנה בעתיד. מי זאת אשרת עיני, אתם שואלים? מ.ש.ל.
בעוד הגופים המשדרים מתאמצים למכור לנו חיקויים זולים של כדורגל, עבדכם יושב מול המסך ומתענג על הדבר האמיתי: אליפות ווימבלדון. כן, זה הזמן לצאת מהארון הספורטיבי: אני אוהב לצפות בטניס, בוודאי טניס ברמה עולמית. זה אולי לא הענף המועדף עליי לצפייה, אבל זה כן הענף שיתפוס את תשומת ליבי במהלך שלטוט אקראי. ובימים של אליפות ווימבלדון היוקרתית, השלטוט כבר לא כזה אקראי.
מה יש לאהוב בטניס? את הפשטות של המשחק. המגרש קטן, הגבולות ברורים והכללים לא תלויים בשיקול דעתו של השופט. בסך הכול מכת מחבט אחת בכל פעם, בלי חוקים משונים כמו אופסייד, בעיטה בלתי ישירה או כדור ירוי. משחקים לא נגמרים באפס-אפס, הקהל לא שובר כיסאות ויש יותר סיכוי למצוא בו את משפחת המלוכה הבריטית מאשר את חברי לה פמיליה. גם אמו של השופט יכולה להחזיק במקצוע מכובד, ולא רק משום שטעויות השיפוט הצטמצמו ללא הכר בעידן האלקטרוני. אז נכון, צפייה בטניס חושפת אותנו לפרשנים שמטרחנים את השידור בביטויים לועזיים כמו סלייס, אבל את זה אפשר לפתור בקלות בעזרת ביטוי לועזי כמו מיוט.
ויותר מכול חביב עליי המעקב אחר שני המתמודדים: התגובות, הפאסון, השינויים שהם עוברים במהלך שעתיים-שלוש של משחק, כמו סדרת ציורים אימפרסיוניסטיים. טניס זוגות לא מעניין אותי, רק אחד על אחד. צילום תקריב של טניסאי קפוא הבעה עשוי לרתק יותר מהשתוללות פראית של כדורגלן. ואין רגע מתוק ויפה יותר מנקודת הניצחון במשחק, המעבר המיידי ממאמץ לשמחה, פלוס איפוק יחסי שמתחשב בכבוד היריב והמעמד. זהו דיסוננס רגשי שאין דומה לו. טוב, אולי הגזמתי קצת. אני בסך הכול מנסה להעביר את עונת הקיץ עד לאירוע הספורטיבי החשוב באמת שמצפה לנו מעבר לפינה: משחקי גביע הטוטו בכדורגל. שיהיה לכולנו בהצלחה.