להתרחק משיח שחור לבן

אחיי בני העדה האתיופית, התרחקו מהשיח הליברלי שמחלק בין רע לטוב ובין מדכא למדוכא. בארץ ישראל השיח צריך להיות סביב יהדות. דעה

הרב ד"ר שרון שלום , ח' בתמוז תשע"ט

להתרחק משיח שחור לבן-ערוץ 7
הרב ד"ר שרון שלום
צילום: באדיבות המצולם

אין ספק שמאחורי המחאה החריפה של בני הקהילה האתיופית עומדות תחושות קשות של קיפוח ואפליה.

רבים מתושבי מדינת ישראל הרגישו מבוכה וחוסר אונים לנוכח עוצמת המחאה: איפה שוב טעינו? כואב לראות אוכלוסייה כל כך יקרה חשה תחושת ניכור כל כך גדולה! במיוחד לאור העובדה שאין עוד עלייה או אוכלוסייה שהושקעו בה כל כך הרבה משאבים כמו הקהילה האתיופית. מאידך, גם אם יש תחושות של אפליה, גזענות וחזרה על טעויות, זה אינו מצדיק את האלימות, הוונדליזם והאנרכיה שנחשפנו אליהם. מה קורה פה?

ראשית, תחושות הקיפוח במידה רבה מבוססות על עובדות. הסיפור הנורא שאירע בשבוע שעבר הוא רק דוגמה לא שגרתית לאווירה הזאת. יש ייאוש גדול בשל התחושה שבמקרים רבים לא היה מיצוי הדין וחקר האמת. למשל במקרה של אברה מנגיסטו, כאשר חיילים ראו אותו חוצה את הגדר לעזה ולא נקפו אצבע. כך גם הירי ביהודה ביאדגה מבת ים, והירי בסלומון טקה. אפשר לטעון שזה הסיפור של הקהילה האתיופית, אבל זה אינו כך. הסיפור הזה הוא של כולנו, של כל החברה הישראלית. אנחנו צריכים לומר תודה רבה לצעירים הללו שהצליחו לנער אותנו היטב, להוציא אותנו מחיי השגרה ומבית הכלא התודעתי שלנו.

אסור לנו לצייר את בני הקהילה כאלימים יותר. הם המראה של כולנו. החברה הישראלית הפכה לאלימה יותר. השר אריה דרעי ניסה לשדר למפגינים שהמעשה שלהם לא רצוי, שכן גם המזרחיים לא התקבלו למוסדות חינוך ולמקומות עבודה. "גם אלינו הספרדים", הוא אמר, "התייחסו בזלזול ובגזענות. גם לנו קראו שחורים, גם אותנו דחו, גם עלינו התנשאו ועדיין מתנשאים. אחיי בני העדה האתיופית: מניסיון, גזענות לא ממגרים באבנים ושריפות. גזענות ממגרים בעשייה, הרמת ראש ובוז לכל המתנשאים". אבל אריה דרעי לא זוכר את ההיסטוריה. מה היה בהפגנות הפנתרים השחורים? הם הסתובבו בחליפות ובעניבות? הוא לא זוכר את הוונדליזם, האלימות והאנרכיה שהיו שם. בית משפחתה של הגננת המתעללת עלה באש. מי שעשה זאת לא היו יוצאי אתיופיה. אבל קל יותר לצייר את האתיופים כאלימים יותר.

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה קרה לנו כחברה. השיח בחברה הישראלית עוסק בנראות ופחות בעובדות. זהו שיח מוקצן, אגרסיבי, שמסמן טובים ורעים באופן דיכוטומי. אסור לתת לשיח הזה להשתלט על החברה הנפלאה שלנו. עלינו כחברה לזהות מי מדבר בשם האינטרסים האישיים שלו ומי מדבר בשם האינטרסים הלאומיים. מי הם שפועלים לצמצום הפערים החברתיים, ומי באמת מבקש להנציח אותם.

ולבני הקהילה אני מבקש לומר: עלינו להתרחק משיח שטחי ודיכוטומי של מדכאים ומדוכאים, שחורים ולבנים. המציאות היא מורכבת. אסור לנו כחברה לאמץ את השיח הליברלי, שמבקש לבצע חלוקה חד משמעית בין הגמוניה ובין "אחרים", בין טוב לרע, בין מדכא למדוכא. לטווח הארוך זו חלוקה שאינה נכונה ואינה משרתת אף אחד מהצדדים. השיח בארצנו צריך להיות סביב יהדות ולא גזענות, שכן שיח שטחי כזה הופך את הקהילה האתיופית, החזקה ביותר מכל קהילות ישראל מהבחינה היהודית, לחלשה יותר. לנו כבני הקהילה יש שליחות להביא את החוזק הזה ולשמש תרופה ומזור לתחלואי החברה הישראלית.

בימים אלו, כשהתחושות הקשות של בני הקהילה שלנו צפות ועולות למודעות של כל החברה הישראלית, עלינו כבני הקהילה ללכת בראש מורם, להמשיך בעשייה ובהתקדמות של בני הדור הצעיר ולא לוותר למוסדות המדינה שיעשו את עבודתם באמת ובצדק, ובשום אופן לא להידרדר לאלימות ולוונדליזם. זו לא התרבות שלנו, והכאב הגדול לא מצדיק התנהגות כזאת. ולחברה כולה זו הזדמנות לשמוע את הזעקה, לפתוח את העיניים למה שקורה סביבה ולהוקיע כל גילוי של אפליה וגזענות.

הכותב הוא ראש הקתדרה הבינלאומית לחקר יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו ורב קהילת קדושי ישראל בקריית גת