הצד השני של הספרות – סיפור לילדים

את העבודות שהמורה לספרות נתנה סיימתי מיד בתחילת החופש, כדי שלא אצטרך לחשוב עליה, והנה דווקא היא מכל האנשים נכנסה לחנות שלנו.

עדי דוד , ח' בתמוז תשע"ט

הצד השני של הספרות – סיפור לילדים-ערוץ 7
חשוב מאוד להתייחס אל הזולת בנועם ובכבוד
איור: עדי דוד

אם רק יכולתי לברוח... אבל הבטחתי לאבא שהיום אשמור על החנות למשך שעה. לא רק שאין לי דרך להתחמק מלפגוש אותה, גם איאלץ לעזור לה בקופה ואולי אפילו לסייע לה במהלך הקנייה.

"דקלה! איזו הפתעה נעימה!" פנה אליי קולה של המורה, ואני נאלצתי להרים אליה את המבט שהשתדלתי להשפיל בתקווה שהיא תצא מהחנות לפני שתבחין בי. "את מוכרת פה? כמה נפלא! אני צריכה בגדים חגיגיים לילדים שלי. יש לנו חתונה..." היא אמרה, ושמתי לב שגם אצלה עלה אודם עז בלחיים. יכול להיות שגם היא נבוכה ממני?

פעם אהבתי את המורה לספרות. היא ידעה איך לספר סיפורים, גילתה לנו סודות שהסתתרו מאחורי המילים, והשיעורים שלה היו מרתקים. לכן כל כך התאכזבתי כשפתאום נראה היה שיצא לה החשק ללמד. כאילו נמאסנו עליה. היא עדיין ניסתה להלהיב אותנו, אבל משהו בה השתנה. גם היצירות הספרותיות שלמדנו היו פחות מעניינות ושיעורי הבית היו מייגעים. הפסקתי ליהנות ולכן התרשלתי בהכנת שיעורי הבית. כשפעם אחת היא העירה לי על כך, עניתי שאם המורה מזניחה ומשעממת, אין לה זכות לטעון כלפיי שאני לא משקיעה. היא לא ענתה, העיניים שלה נאטמו והיא המשיכה ללמד, אם כי קולה רעד מעט. אם לפחות הייתה מענישה אותי הייתי יכולה לשנוא אותה, אבל היא המשיכה במין אדישות שרק הרגיזה אותי יותר.

עכשיו היא בחנות שלנו, מחכה שאעזור לה למצוא בגדים לחתונה ונראית לא פחות נבוכה ממני. מוזר איך אנשים מתחלפים לפעמים בתפקידים. עכשיו, כשהמורה נמצאת בחנות שלנו, זה התפקיד שלי להלהיב אותה ולתת לה יחס אדיב. בהחלטה של רגע קיבלתי על עצמי להרשים אותה. אני אראה לה איך מתנהג בעל מקצוע מסור, לא כמו איך שהיא נהגה בנו, התלמידים שלה.

הובלתי אותה אל מחלקת בגדי הילדים, הראיתי לה את החליפות הכי יפות וגם התעניינתי בטיב האירוע. "אם מדובר באירוע בערב תזדקקו לבגד חמים יותר, אבל עם אפשרות להוריד שכבה במקרה שבריקודים יהיה חם. הילדים ירקדו?" שאלתי, והאודם בפניה העמיק עוד יותר. "כן", היא אמרה אבל דבריה נקטעו. "אני לא ארקוד!" הכריז הבן שלה, שהיה בערך בן שלוש או ארבע. מיד גייסתי את כל האדיבות שלי כמוכרת, התכופפתי אליו ובקול הכי רגוע וסבלני שאלתי: "למה שלא תרקוד?" "כי אני לא ארקוד בחתונה של אמא! לא מספיק שהיא ואבא נפרדו, עכשיו היא מוצאת לה חתן אחר?!"

הרמתי אליה מבט. לא ידעתי. מוזר. עד היום לא דמיינתי את החיים של המורים מחוץ לשערי בית הספר. ידעתי שיש להם משפחה וילדים, ומן הסתם גם בעיות וטרדות נוסף על ההוראה בבית הספר, אבל לא ממש חשבתי על זה. מול פניה המסמיקות של המורה פתאום עלו בראשי תמונות מהשנה החולפת. אז נכון שאולי היו תקופות שהיא לא הייתה עצמה, אבל היא תמיד השתדלה, ואני לא ידעתי עם אילו עוד עניינים היא מתמודדת, ובכל זאת היא מעולם לא איחרה או החסירה שיעור ותמיד הייתה אדיבה ונחמדה.

ידעתי שאני צריכה להגיב מהר, ולא לתת לשתיקה המביכה להשתלט על האווירה. "אם כך", פניתי אל הילד הקטן, "נצטרך למצוא לך חליפה שתהיה כל כך יפה שרק מההנאה שבלבישה שלה תרצה לפרוץ בריקודים!". הובלתי אותו אל המדף עם העניבות הכי מנצנצות, והילד הוקסם. לכסנתי מבט אל המורה ושמחתי לראות הקלה על פניה.