עוד ידובר בו. המחזנר
עוד ידובר בו. המחזנרצילום: יוסי צבקר

אין כמו ריח של בכורה. נדחקתי לתאטרון בית מזי"א, נתקל בשחקנים מהברנז'ה שהגיעו גם הם כדי לצפות במחזנר (לא, זו לא טעות כתיב) החדש של אספקלריא 'יוסילי זמיר'. אין כמו במה שמסקרנת אותך. במקרה הזה הייתה מחיצה שקופה מניילון עבה שירדה מהתקרה והפרידה בין אחורי הבמה ובין החלק הקדמי שלה. ואז נדלקו האורות האחוריים והופיעה דמות מופלאה-מפחידה שהעלתה התלבטות אם מדובר בכומר נוצרי לבוש לבן או בחזן אירופאי ביום כיפור. כשהדמות פתחה את פיה ובקעו ממנה פיוטי ימים נוראים, לפתע הגיחו לבמה שחקנים שהשתלבו בקטעי שירה בנוסח מחזמר. ואז התחלתי להבין מה זה מחזנר: מחזמר חזנות.

השילוב הוא לא רק גימיק אלא גם חלק מהעלילה, שפותחת בחזן אלמן ומזדקן שנישא מחדש בעיירה קטנה. החזן הולך ומאבד את קולו, אך בנו, יוסילי, מסומן כממשיך דרכו. האמא החורגת כמו הושאלה מתוך הסיפור סינדרלה, מרשעת שמשפילה את הילדים שתחת חסותה. יוסילי זוכה בהזדמנות לעזוב את העיירה וללכת לפתח קריירה בעיר הגדולה, מה שכמובן מזמן נפילות רוחניות, שחיתות מוסרית ואיבוד הקשר ליהדות.

לפני כ-15 שנים פניתי לשני רבנים בשאלה: האם אני יכול לצפות בהצגות ובמחזות זמר של תיאטרון הבימה, הקאמרי וכו', שבהם גברים ונשים משחקים ושרים ביחד. התשובות שקיבלתי משני הרבנים עסקו בכך שיש לי היתר מכיוון שאני עסוק במלאכתי, ואחת אפילו ציינה שעדיף להיות רחוק יותר מהבמה בזמן הצפייה. לכן התרגלתי עם השנים לצפות בהצגות מעורבות. בערב זה, שבו תיאטרון אספקלריא יצא עם ההצגה המעורבת הראשונה, הסקרנות שלי ניצתה לשמוע עוד על המהלך המורכב, שאני מעריך שעוד ידובר בו בפאנלים, בכתבות, בראיונות ובמאמרי דעה רבים.

העבודה על הבמה זורמת להפליא, כמו מחזמר טוב שבו הכול מדויק ומדוקדק, מסנכרון כל הצעדים על הבמה ועד ההתאמות של השירה. אני חייב לציין שלושה שחקנים שנהניתי מהם במיוחד: צחי נוי, אושיית תרבות ישראלית שהביאה לבמה משחק בשל כמו יין משובח, הומוריסטי וגם נוגע. יואב עמיר, שאיתו שיחקתי לפני שנים רבות, שהלך והשתבח ומלהטט דמויות רבות במחזה, כשבכל אחת הוא נופח חיים בצורה יוצאת מן הכלל. השלישית היא נוית סילם-סיטבון, שגורמת לנו לעבור בצורה מבלבלת בין שנאה לאהבה לדמות שלה.

רמת ההפקה גבוהה ותואמת את ההצגות המרשימות של אספקלריא, שהולכות ומשתכללות תמיד במספר השחקנים, בתפאורה, בתאורה, במוזיקה ובכוריאוגרפיה. בנוסף לכל אלה, נדבך החזנות הוסיף אתגר מיוחד, שלחזן ישראל רנד הוא פיס-אוף-קייק, אבל אפשר להניח שחיבור השחקנים אליו היה עבודה קשה.

הסיפור המקורי נכתב על ידי שלום עליכם, ולא בכדי הוא הזכיר את 'כנר על הגג' המבוסס על 'טוביה החולב', שגם הוא נכתב על ידי אותו סופר. לא התחברתי כל כך אל גיבור הסיפור שעובר בין עולם היהדות לתרבות האופרה החילונית, אולי כי הרגשתי שהוא לא באמת נקרע בין העולמות אלא מלכתחילה רק רצה לעוף מהכפר הנידח הזה ולהתפרסם. התחברתי מאוד אל דמות החזן המלאכי שרק נוגעת בקצה ראשו של יוסילי ובבת אחת גורמת לו לפצוח בשירי קודש, מה שנסך בהצגה גוון מיסטי מרטיט. ואולי התחושה הזאת מסמלת את הדהירה שלנו אחרי מנעמי העולם הזה, כשהכוח של הנשמה היהודית מופיע לפתע ומעלה בנו הרהורי תשובה? ואולי המחזה מסמל את המהלך התרבותי שאספקלריא מובילים בכך שהם מעלים הצגה מעורבת, שבה החזנות יוצאת מהשבלונה היהודית שלה ויוצאת אל העולם, אבל חייבת לשמור על הזהות שלה כדי שלא תאבד את יהדותה אל מול התרבות האופראית החילונית?

בדרך הביתה הרהרתי בכך שתיאטרון אספקלריא השיק הצגה שבה גברים ונשים משחקים על הבמה, וזה עבר כאילו בלי לשים לב, משום שכל המחזה עסק בחזנות ובעיירה יהודית ובבחורות צנועות שמחכות לשידוך. אשתי אמרה שהיא שונאת שגברים משחקים נשים, וטוב שסוף סוף יש נשים על הבמה. אני מצידי תהיתי אם הייתי מתיר לעצמי לצפות בהצגה הזאת אם לא הייתי שחקן, אם כי צריך לציין שהשחקניות לא שרו ולא נגעו בשחקנים, אבל שיחקו בדרמטיות ומכל הלב. מתוך המחשבות האלה נרדמתי, כשמנגינות הימים הנוראים מתנגנות בראשי.