תיקים באפילה – סיפור לשבת

לאישה מבוגרת, ניצולת שואה בשם בתיה, היה הרגל משונה ביותר.

עודד מזרחי , ט"ו בתמוז תשע"ט

סיפור לשבת
סיפור לשבת
צילום: ISTOCK

לפעמים, כאשר ראתה תיק שחור בקרבת מקום, באובדן של שליטה עצמית הייתה פותחת אותו, מחטטת בו וסוגרת אותו. לא קשה לשער איזו עוגמת נפש הייתה נגרמת לבני משפחתה שהיו עמה באותם רגעים.

פעם אחת, בלי הודעה מוקדמת, בתיה רצה לעבר בחור ישיבה כאשר הבחינה כי הלה נסחב עם תיק שחור בדרכו לישיבתו. כנשוכת נחש קפצה לעבר התיק, חטפה אותו מהבחור, פתחה אותו וחיטטה בתוכו במשך שניות ספורות כמו איש אבטחה עצבני, ולאחר מכן סגרה את התיק והחזירה אותו לבעליו הנדהם. קרוב המשפחה שהיה עמה ביקש שהאדמה תבלע אותו באותה שעה. הוא התנצל מיד וניסה לשכך את זעמו של הבחור.

בפעם אחרת ראתה בתיה אישה שהלכה עם תיק צד שחור והתנפלה עליו, וכך נהגה גם עם זקנה שנשאה את תיקה השחור בדרכה לביתה מהשוק. בדרך כלל בעלי התיקים שנפגעו ממנה ראו בה אישה חולת נפש. הם התמרמרו בתחילה, ניסו למנוע זאת ממנה ומחו על חוצפתה, אבל לנוכח בן משפחתה שהתנצל מיד לא הקימו קול צעקה אלא הסתפקו ברטינה.

בכל זאת ילדיה ובני משפחתה האחרים נהגו כלפיה באיפוק ובריסון עצומים ולא פגעו בכבודה. הם הבינו שהיא עושה זאת בגלל טראומה שהייתה לה בעברה הקשה, ולא העזו לשאול אותה על כך.

יום אחד הגיע הקש ששבר את גב הגמל. בתיה השתתפה בחתונת קרובים מפוארת. ביושבה על שולחנה הבחינה באישה שנכנסה לאולם עם תיק שחור יפה. כהרגלה התנפלה בתיה על התיק, חטפה אותו מידי האישה ופתחה אותו. בעלת התיק החליטה שלא לוותר על כך והחלה לצעוק בקולי קולות: "גנבת! חצופה! התיק הזה שלי. איך את מעזה לפתוח תיק שאינו שייך לך?! תעזבי את התיק מיד!"

כמובן שכל האנשים הסבו את פניהם כדי לראות בשל מה הצעקות, וראו את המחזה המוזר. ילדיה של בתיה שהיו נוכחים באולם לא הצליחו להרגיע את המתלוננת, ולבסוף הסיעו את אמם לביתה. אחד הבנים הושיב אותה בסלון ואמר לה: "אמא'לה שלנו. בבקשה ממך, עד כאן! עד מתי נסבול ביזיונות כאלה?!". בנה המבוגר הגדיל לעשות באומרו: "אמא יקרה, את יודעת כמה אנחנו אוהבים ומעריכים אותך, אבל את יודעת שאנחנו נכנסים עוד מעט לתקופת השידוכים, ואף אחד בעולם לא ירצה חמות כזאת. למה את עושה את זה?! מדוע את חייבת לפתוח תיקים לאנשים מסביבך?!"

פתחה האם ואמרה: "ילדיי היקרים. אנסה להסביר לכם מה אירע לי בעבר, ואז אולי תוכלו להבין מעט את מעשיי ומדוע איני מצליחה להימנע מהרגל משונה זה".

האם נשמה נשימה ארוכה, הביטה בפני ילדיה ואמרה: "אתם יודעים שאני ניצולת שואה, ואיני מאחלת לאף אחד שיתנסה במה שעברתי שם. שנה לאחר שנישאתי פרצה השואה האיומה. בעלי הקודם נרצח באכזריות על ידי הנאצים יימח שמם ואני נשארתי לבדי כשאני הרה. חלפו כמה חודשים וילדתי בן במזל טוב ואף הצלחתי למול אותו. כמובן שבמציאות האיומה שנוצרה דאגתי כל הזמן להחביא את התינוק מעיניהם השטניות של הגרמנים.

"יום אחד שלחו אותנו ברכבת למחנות עבודה. בדרך לרכבת הלכתי כשבידי שני תיקים שחורים: תיק אחד עם כל מיני סמרטוטי בגדים, ובתיקי השני בני בכורי היקר לי מכול. רגע אחד לפני שעליתי לרכבת ראה אותי מפקד האס.אס. וצעק לעברי: 'את עם שני התיקים, תזרקי מיד תיק אחד!". כמובן שמיהרתי לזרוק את התיק עם סמרטוטי הבגדים. עליתי לרכבת והיא פתחה בנסיעה מהירה לעבר יעד לא נודע. פתחתי את התיק כדי להוציא את תינוקי, ואז חשכו עיניי: בטעות זרקתי את התיק שבו היה התינוק ולא את התיק עם הבגדים!

"אומנם ניצלתי בסופו של דבר, ברוך השם, אבל מאותו יום אני לוקה בהפרעה נפשית. בכל פעם שאני רואה תיק שחור שנראה לי דומה במקצת לתיק שהיה לי, אני חושבת שאולי התינוק שלי נמצא שם - ולכן אני חייבת לפתוח את התיק ולחפש אותו... עכשיו אני מקווה שאתם מבינים מה עובר עליי".

סיפר: הרב בניהו שמואלי

ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: orchozer@gmail.com