שלושת השבועות שאליהם אנחנו נכנסים ביום י"ז בתמוז מתאפיינים בלא מעט שיח על אהבת חינם, אבל האם ניתן להטמיע אהבת חינם בשיח בני הנוער והדור הצעיר של תקופתנו המתאפיינת בלא מעט תיוג קבוצתי ואישי.
את השאלה הזו הפנינו למי שבא במגע יומיומי עם קבוצות בני נוער ממגזרים שונים, הרב אבי ברמן, מנכ"ל ה-OU ישראל, המתמקד בפתח הדברים בדוגמא האישית שאותה יכולים וצריכים ההורים והמחנכים להציג בפני הדור הצעיר.
"בכל שנה אנחנו מתקשים לעשות חשיבה מחודשת ולתהות אם השנה אנחנו כמו בשנה שעברה, או כמו לפני אלפיים שנה, ושוב נאמר ששנאת חינם מושרשת בעם ישראל ועם זה צריך ללכת, או שאולי מוטל עלינו להגיד שלא בדר שלנו, לא בשנה הזו".
בדבריו מציין הרב ברמן כי האתגר מתעצם בעיקר בתקופת בחירות שבה הקוטביות רבה והרצון להציג את השלילה של הזולת גוברת על הצורך להציג את החיוב שבנו, וכאשר הדברים מתרחשים בתקופת חופש המורכבות גדולה ורבה.
במציאות שכזו, מסביר הרב ברמן, השיח התקשורתי התקיף והבוטה מחלחל לבתים ותפקידם של הורים ובני משפחה להקרין משהו אחר גובר. "זו עבודה על עצמנו להגיד שלא נכנסים לדו שיח הזה. קל להגיד אבל איך עושים זאת בפועל? כששניים מדברים על נושא לא מתאים האם יש לי את האומץ להפסיק אותם או שאני זז הצידה וגורם להם אי נעימות. מוטל עלינו כמחנכים וכהורים שמהווים דוגמא אישית להתחיל ולשנות את הדברים קודם כל בתוך הלב ובתוך התובנה שלנו".
מניסיונו ומניסיונם של אנשי ארגונו המקבלים אל ה'זולות' שמקים הארגון ברחבי הארץ, מספר הרב ברמן על האתגר: "ב'זולה' אנחנו נתקלים בכך לא פעם. לעולם לא נסתכל על הלבוש, על צורת השיער או העגיל, אלא בוחנים את הנוער כמקסים וכיהלום, וכשמדובר ביהלום אנחנו לא מסתכלים על המקום שבו הוא נמצא, אם בחלון ראווה או סתם על השולחן. אנחנו מסתכלים על כל יהודי באופן הכי חיובי שאפשר ולוקחים את זה למקום הפרטי".
ברוח זו יש להפנות מבט מלמד זכות על מי שאנחנו נפגשים אתו ברחוב, שנוסע מעט לאט בכביש ומאט את התנועה, "הפכנו לציבור ששופט, כשאנחנו אומרים 'השיבה שופטינו כבתחילה' צריך לשאול האם אנחנו שופטים את האחרים כמו שהיינו רוצים שישפטו אותנו".
ומה על חובת ההוכחה והתוכחה? האם החתירה להכלת בני הנוער בכל מצב ולאחר כל מעשה אינה מבטלת את חובת ההוכחה? האם היא לא מאפשרת לבני הנוער לראות כלגיטימי את הישארותם באותו מקום בו היו ללא תיקון והשתפרות? על כך משיב הרב ברמן בקביעה ולפיה אין צעיר או צעירה שאינם מודעים היטב למקום שאליו עליהם לחתור, לתיקונים שעליהם לתקן. הם אינם צריכים את המבוגר שיטיח בהם שזמן התפילה חולף או שהחצאית קצרה. הם יודעים זאת מעצמם. מה שהם זקוקים לו הוא יחס של אהבה, הכלה והבנה ומתוך כך יהיה להם אל מי לשאוף לחזור ורצון לעשות זאת מוקדם ככל הניתן.
עוד שאלנו את הרב ברמן אודות היחס בין צעירים לבין עצמם בתקופה בה כולם מתייגים אלה את אלה וכל קבוצה רואה בעצמה קבוצת איכות לעומת השנייה. האם נקודת מבט זו אינה מניבה בהכרח קיטוב ומחלוקת? הרב ברמן סבור שדווקא נקודת מבט זו יכולה להוביל לאחווה חברתית. "אין רע בכך שכל קבוצה תראה את עצמה כקבוצת איכות ושכל נער יתנהג כבן לקבוצת איכות. אדרבה, ניתן לכל קבוצה להתנהג כקבוצת איכות".
במציאות שכזו, אומר הרב ברמן יש להטמיע בבני הנוער הרואים בעצמם קבוצת איכות שגם בקבוצה השניה יש איכות. "נכון שכשומר שבת יש בי איכות, אבל מי שעומד מולי מאמין במה שהוא עושה ועליי להעריך אותו על כך לצד ההבנה שיש בי יופי ייחודי. קבוצת האיכות שאני שייך לה מחייבת אותי לנהוג בצורה טובה יותר".
והדברים, הוא אומר, מוכיחים את עצמם בפועל ובשטח. "גם במרכזי הנוער שלנו בישראל שנמצאים בשכונות לא קלות ומגיעים אליהם חברה מתוקים אבל כאלה שלא כולם ראו רק התנהגות למופת, רואים שחבר'ה מגיעים ברמה מסוימת למועדון בכיתה ו' ובסופו של דבר יש 96 אחוזי גיוס. לפני עשר שנים באותן שכונות לא חלמו שיצאו עם אהבת הארץ ונכנות להקריב. זה בא מהקדשת חום ואהבה של המדריכים לחבר'ה".