מי השותף הטבעי שלי? גדלתי בישוב דתי לאומי בשומרון, השותפים הטבעיים שלי היו כאלה שראו במדינת ישראל את ראשית צמיחת גאולתנו.
בצבא השותפים הטבעיים שלי היו החברים לאוהל, לצלילה או לבירה בלילה. התגאתי בכך שרוב חברי לצוות היו שמאל ציוני.
חברים לויכוח שאחריו אתה מוכן למסור את חייך למען החבר שלצדך. בעיני זה היה אידאל - התגשמות כור ההיתוך וחזון שיבת ציון.
אחרי זה באוניברסיטה ובעיתונות היו לי שותפים אחרים. שותפים לכתיבה, לתוכנית, לעשייה ציבורית.
והיום בפוליטיקה יש לי שותפים דומים - כאלה שרואים במדינת ישראל נס גדול שצריך לשמור עליו מכל משמר.
אין לי שותפים טבעיים שלא מאמינים במדינת ישראל.
אין לי שותפים טבעיים שלא מאמינים באופי שלנו כמדינת לאום דמוקרטית.
אין לי שותפים טבעים שרואים בצבא, במשטרה או בשב"כ כוחות שחור ואופל.
אין לי שותפים טבעיים שרוצים מדינת הלכה או כאלה שהגדרתם העצמית היא דרך שנאת מתנחלים/ שמאלנים/ ערבים/חרדים או כל קבוצה אחרת.
מצחיק אותי ששואלים איך אני יושב עם אלון שוסטר (סא"ל במילואים) או מיכאל ביטון (המודל לחיקוי שלי מאז שהופיע בלהיות קצין).
מה יותר טבעי מלשבת איתם כשמבינים ש"הימין החזק" הוא מסך עשן ואין באמת עכשיו דיון על פתרון אוטופי של הסכסוך הישראלי פלסטיני?
האם באמת ליצמן שותף טבעי יותר, מחברי לנשק, כמו שטוענים במפלגת ביבי?
זה בעיני מה שימין ממלכתי וליברלי צריך לחפש.
בן גביר הוא לא שותף בדיוק כפי שבל"ד לא יכולים להיות שותפים. אפילו לא בלוק טכני דמיוני.
מי שנאבק בגיוס נשים או גברים לא שותף טבעי של ימין פטריוטי.
מי שנאבק בלאומיות בריאה לא שותף.
מי שפועל להנצחת יהדות חד מימדית עם קול אחד שמתנתקת מחצי מהעם היהודי בגולה, לא יכול להיות שותף לימין ליברלי.
במסורת היהודית התקופה הקרובה מזכירה לכולנו את מחיר השבטיות והקנאות.
כדי לשמור על הבית מבחוץ - רומאים, איראנים, חיזבאללה או כל אויב אחר- חייבים לשמור עליו מבפנים. למצוא שותפים טבעים למען המדינה. לא למען המפלגה או משיח שקר.
החומות נופלות רק אם בבית מייצרים מלחמות של קנאים