הפשיטה הישראלית שנלמדת עד היום

לפני 50 שנה כוחות שייטת ומטכ"ל יצאו למשימה שהוכיחה את עליונות הלוחם הישראלי. מדובר באחת הפשיטות המפורסמות בעולם, כך היא נראתה.

יהלי רייסר שקרוב, אתר זרוע הים , י"ט בתמוז תשע"ט

יום ראשון, 20 ביולי 1969, בשידורי הרדיו הארציים מדווחים על פשיטת כוחותינו על המוצב המצרי, האי גרין.

מבצר האי גרין ניצב על שן סלע בלב ים בצפון מפרץ סואץ, כשניים וחצי ק"מ דרומית-מערבית לתעלה. במוצב שהו כ-100 לוחמי חי"ר וקומנדו מצריים, ארטילריה כבדה, תחנת מכ"ם וספינות ומטוסי קרב שחיפו על הכוחות המוצבים באי. זו הייתה פשיטה שהוגדרה בהתחלה כבלתי אפשרית.

בעקבות הצלחתם של המצרים במלחמה, צה"ל חיפש דרך להשיב את כוח ההרתעה שאיבד ולהעלות את מורל האזרחים והלוחמים. לכן הוחלט לצאת למבצע. תחילה, המשימה הוטלה על חטיבת הצנחנים בפיקודו של מח"ט 35 דאז, אל"ם (במיל') חיים נדל שבאותה תקופה היה סא"ל.

התכנון המקורי של הכוחות היה לפשוט על מועדון הקצינים המצרים ומחנה חר"פ שעל שפת האגם המר. מסיבות כאלו ואחרות הרמטכ"ל החליט החלטה היסטורית - להעביר פשיטה יבשתית מכוחות חי"ר לשייטת 13.

במשך כחודשיים וחצי התאמנו הכוחות על הפשיטה המתוכננת ובוצעו סיורים מקדימים (מבצע בולמוס 3 ומבצע בולמוס 4). בליל ה-19 ביולי 1969 נעו הכוחות לעבר היעד - האי גרין.

מיקום האי והכוחות הרבים ששהו בו ובקרבתו הקשו על הלחימה. מבחינה מספרית מאזן הכוחות היה לטובת המצרים (כ-70 לוחמי חי"ר ו-12 לוחמי קומנדו לעומת 40 לוחמינו). במוצב האי היה אולם בעל 11 חלונות (שבהתחלה לא ידעו אם זה אולם בעל 11 חלונות או שמא 11 חדרים נפרדים), הגג, תחנת מכ"ם, הארטילריה הכבדה שכללה תותחים רבים וכן יכולת לקבל סיוע ימי ואווירי לא הקלה על לוחמינו.

ההגעה התחלקה לשני גלים; הגל הראשון של שייטת 13 והגל השני שחיפה עליו בפיקודו של מפקד השייטת דאז ומפקד זרוע הים לשעבר, אלוף (במיל') זאב אלמוג (בעת הפשיטה היה בדרגת סא"ל), הורכב מלוחמי סיירת מטכ"ל. הם הגיעו לנקודת הטבילה בסירות גומי ולאחר מכן התפצלו. הגל הראשון נע לעבר האי בצלילה ואילו הגל השני המתין לשלב הפריצה על מנת שיוכל לעזור בטיהור האי.

בקרב לוחמי הקומנדו התחושה הרווחת הייתה שזה הקרב של חייהם ועליהם להיות מוכנים ודרוכים היטב. לכן לוחמים רבים הצטיידו בתחמושת רבה ככל הניתן ובעקבות כך ההגעה לאי התעכבה ולקחה זמן. המחסניות והרימונים הרבים שמילאו את כיסיהם של הלוחמים הקשו על הצלילה והשחייה לאי וכאשר שעת השין התקרבה הגל הראשון עדיין היה מרוחק מהאי.

לאחר שמפקד הכוח, אל"ם (במיל') דב בר (היה אז סרן), הפציר והתריס בפני הלוחמים כי גם אם יגיעו לאחר שעה אחרונה הם ילחמו על האי ויכבשו אותו, קצב ההתקדמות השתפר והם הגיעו לאי באיחור של שמונה דקות.

ההגעה החשאית לאי יצרה מצב שבו הלוחמים היו צריכים לפרוץ את החומות והגדרות המקיפות אותו ולעשות זאת בחשאיות המירבית. על סגן אילן אגוזי הוטלה המשימה לחתוך את הגדר בכדי ששאר הכוח יוכל לפרוץ לשטח ולהתחיל בשלב הטיהור. אבל שומר שעבר בקרבת מקום לא הותיר ברירה ואגוזי פתח באש ראשון.

הלחימה על האי הייתה קשה ומאתגרת ולוותה במעשי גבורה רבים שלאחר הפשיטה מבצעיהם עוטרו ע"י הרמטכ"ל (שישה במספר). בשביל להשתלט על האי היה צריך לכבוש את הגג ולטהר את העמדות הרבות. הלחימה על האי לקחה כ-39 דקות ואילו פינוי הכוחות מהיעד ארך 38 דקות מתום הקרב. בעת הפשיטה נהרגו שלושה לוחמים משייטת 13 ושלושה לוחמים מסיירת מטכ"ל ו-11 לוחמים נוספים נפצעו.

גם פינוי הכוחות היה מאתגר ביותר. מעל הכוחות ריחפה הסכנה של הפגזה מצרית אפשרית (מהים או מהאוויר) ולכן הושארו ביעד רק לוחמים שנועדו לאבטח או לסייע בפינוי האנשים והציוד ולבצע בסוף את פעולת החבלה במקום. חוליית הסיירת והשייטת התפנו מהיעד בדרך שבה הם באו בסירות. לאחר פינוי הכוחות היעד הופצץ באמצעות חבלה.

הפשיטה על האי גרין הוגדרה כהצלחה. זו אחת הפשיטות שהציבו את שייטת 13 בלב העשייה המבצעית של צה"ל והיא קדמה לשלל פעולות מוצלחות שהתקיימו לאחר מכן. בעקבות הפשיטה שישה לוחמים צוינו לשבח על חלקם בקרב ואף קיבלו עיטורים: סגן עמי אילון (שהיה למח"י שנים לאחר מכן) קיבל את עיטור הגבורה, סגן גיל לביא קיבל את עיטור העוז. סרן דב בר, רס"ל זלמן (זלי) רוט, סגן אילן אגוזי וסגן גדי קרול קיבלו את עיטור המופת.

בנוסף, בשנת 1997 התפרסם בארצות הברית הספר (Great Raids in History) בו מתוארות פשיטות מפורסמות שהתבצעו ב-400 השנים האחרונות בארצות ובזמנים שונים. הפשיטה על האי גרין נבחרה להיכלל כמבצע ישראלי יחיד, בין 19 הפשיטות שתוארו בספר.

במהלך הפשיטה נהרגו שישה לוחמים; רס"ל דני לוי, סמ"ר יואב שחר, רס"ל חיים שטורמן, רס"ן אהוד רם, סמ"ר דני ואזה וטוראי יובל מירון. יהי זכרם ברוך.